"אין פחד לייצג את ישראל בעולם": הדרך של ענבר לניר ופיטר פלצ'יק למדליה

תחרויות הג'ודו במשחקים האולימפיים בפריז נכנסות לישורת האחרונה - אך לא לפני שיעלו על המזרן באולם התצוגה הזמני "גרנד פאלה אפמר" גם המשקלים הכבדים.

מי שתנסה להוכיח את היכולות שלה, כפי שעשתה בשנתיים האחרונות, היא אלופת העולם מהשנה שעברה ענבר לניר, המתחרה בקטגוריית המשקל עד 78 ק"ג. לניר מגיעה לאולימפיאדה השנייה בקריירה שלה, לאחר שבקמפיין הקודם הודחה בשמינית הגמר.

הפעם לניר מגיעה לבירה הצרפתית בשלה ומנוסה הרבה יותר. היא הצליחה להגיע למשחקים כשהיא מדורגת במקום השלישי בדירוג האולימפי, וכעת לא מעט עיניים יהיו נשואות אליה וירצו לראות אותה מצליחה.

"יש עכשיו יותר התרגשות, כי באולימפיאדה הראשונה עדיין לא כל כך הבנתי איפה אני נמצאת", סיפרה לניר. "בפעם שעברה התחרינו מול יציעים ריקים. הפעם הרבה יבואו לעודד אותנו, ואני מצפה לזה. יש אנרגיה מטורפת, אני מוכנה ורעבה.

"הרבה עיניים יהיו עלי, כי אני מדורגת. הציפיות מוצדקות. אנחנו נבחרת מאוד חזקה, ושאת הכוח של כל אחת בנפרד מרגישים ביחד. זה נותן הרבה רוח גבית והמון מוטיבציה. אנחנו מחזקות זו את זו, ולכל אחת יש רשימה של הישגים. זה כיף להגיע בעמדה של כוח".

איך זה להגיע למשחקים בתקופה כזאת?

"זאת תקופה מורכבת לכולם. ההרגשה היא שיש סביבנו כל הזמן עצב, ומנגד לומדים לתעל את זה לתנועה ולעבודה על משהו חיובי, בידיעה שהישג שלנו יכול להעלות חיוך. לעלות ולהשמיע את 'התקווה' ולהניף את הדגל - זה מבחינתי מטרה עליונה.

"ברור שיש עצב, ברור שזה כואב בכל פעם שאני שומעת חדשות רעות. הלב שבור, אבל הגוף חזק והרוח חזקה, ואני מקווה לעשות את המדינה גאה".

באיזו מידה את מרגישה עוינות בתחרויות?

"זה כן מורגש באוויר, ואני כן אחשוב פעמיים אם להגיד שאני מישראל או ממלטה. לא נראה לי שמישהו מכיר מישהו ממלטה, ויש תחרויות שאני שומעת בהן בוז, אבל בזמן התחרות אני ממש לא שומעת כלום".

"על אפם ועל חמתם"

עוד מישהו שירצה להצליח הוא הג'ודוקא פיטר פלצ'יק (עד 100 ק"ג), שברזומה המפואר שלו יש זכייה במדליית הארד באולימפיאדת טוקיו 2020 בתחרות הקבוצתית המעורבת (גברים ונשים), מדליית הארד הקבוצתית באליפות העולם ב־2022, ושנה מאוחר יותר גם הארד האישי, נוסף על הזהב היבשתי ב־2020.

"ההתרגשות אצלי החלה הרבה קודם", מספר פלצ'יק. "יש התרגשות כבר מלפני כמה חודשים. אתה רואה בחדר הכושר את הספירה לאחור יורדת מתחת למאה ימים, ואז עוד כל מיני פוסטים, וזה עושה את זה. אפילו לפני הסימולציה לא הצלחתי לישון בלילה. המזרן הוא אותו מזרן, אבל יש את הריח הזה באוויר".

מה הצלחת לתקן בקמפיין הזה לעומת הקודם?

"המון דברים. הקמפיין הקודם היה האולימפיאדה הראשונה שלי, אבל אני מתייחס לעצמי בכל פעם מחדש כספורטאי בהתהוות עד שאתלה את החליפה. בכל יום אני מנסה להשתפר ולהתפתח, להשתדרג. חל אצלי איזשהו שינוי, גם ברמת הבגרות שלי, ברמת הניסיון, בשלווה הפנימית שאני משרה, רוגע, אימונים יותר יעילים".

אבל גם יותר מכירים אותך.

"לכן אני צריך להביא בכל פעם תרגילים חדשים, דרך חדשה, ערמומיות. אלו הכלים שמביאים אותך לנצח בסופו של דבר".

מאז 7 באוקטובר, נדמה שאי אפשר להישאר רק בספורט.

"כספורטאי, אני מרגיש מעין שגריר. בכל מקום בעולם - דגל ישראל מוצמד לחזה שלי. באליפות העולם בקטאר, כשהעברתי את החליפות עוד לפני התחרות, הגישו לי אותן ואמרו 'קח, הנה פלשתין', ואני תיקנתי אותם והדגשתי שזו ישראל. אני לא מפחד לייצג את המדינה בעולם, ומאז 7 באוקטובר זה נותן עוד יותר משמעות ודרייב והלוואי שהדברים יתחברו באולימפיאדה. זה יהיה הניצחון הכי גדול שלנו, על אפם ועל חמתם של כולם שנשמע את 'התקווה' כמה שיותר".

אתם חוששים מהקהל?

"אני בטוח שיהיו פרובוקטורים שינסו לפגוע ולהקניט. אני יודע באיזה עולם אני חי, לא הכל ורוד ושמח, והרבה רוצים לקלקל את האירוע. אני סומך על יעל ארד ועל הוועד האולימפי. כל העולם עוסק באבטחה של הכפר האולימפי ושל המתקנים. אני מתמקד במה שאני רוצה שיקרה, בקרבות, לבוא באנרגיות הכי טובות".

אתה היחיד שביקר במתקן האולימפי בסיור עם איגוד הג'ודו העולמי. איך התרשמת?

"זה היה מרגש מאוד. בשנה שעברה נבחרתי עם עוד 12 ספורטאים מכל העולם, בקדר של אלופים, וזה היה כבוד גדול. להיות בהאנגר הזה מול מגדל אייפל - מצמרר. דמיינתי את הרגע הזה, את הטריבונות, איך אני שומע את הקהל מריע לי ואת דגלי ישראל מתנופפים".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות