החוג שלא נגמר, השריר התפוס והסוס המתאזרח: אין מרגשת מהמשלחת האולימפית שלנו

הנה היא מגיעה - האולימפיאדה. אולימפיאדה זה כמו ללכת לחתונה של בן דוד שלך, אתה אף פעם לא בא בהתלהבות, אבל בסוף אתה נסחף, נהנה ונשאר עד קינוחי הפרווה. כי בואו נודה על האמת, מבחינה ספורטיבית בלבד, האולימפיאדה לא כל כך מעניינת את חובב הספורט הממוצע. הכדורגל זה לא מונדיאל, הטניס זה לא ווימבלדון ובזירת האיגרוף זה בטח לא פלויד מייוות'ר נגד קונור מקגרגור.

רגעי השיא הספורטיביים הם מועטים: גמר ריצת ה-100 מטר, כמה מקצים בבריכה, ואולי הפסד של הדרים טים בכדורסל לנבחרת אירופית. אם כבר יש רגעים מרגשים, הם אלה שבהם הספורטאים הישראלים משתתפים. באמת שאין יותר מרגש מזה.

לי זה מרגיש כמו לראות את הילדים שלי בטקס סיום בבית ספר. הם עומדים שם על הבמה עם כולם, לא הכי גבוהים, לא תמיד הכי כישרוניים, גם ההישגים לא משהו, מדי פעם הם זוכים בתעודה על תרומה חברתית לכיתה, אבל הם אף פעם לא זכו בתלמיד מצטיין בית ספרי, גם לא שכבתי.

ועדיין, הסיבה שאני מתלהב מכל הישג שלהם היא כי הם שלי ואני אוהב אותם, גם אם הם לא הכי מצליחים בעולם כולו. ככה גם עם הספורטאים האולימפיים שלנו.

הישראלים באולימפיאדה תמיד עושים קונצרט בלב. כשלינוי אשרם הביאה לנו זהב ירדו לי יותר דמעות מכשרופא המשפחה שלי הודיע לי שאני צריך לעבור בדיקת קולונסקופיה. כל ניתור שלה, וכל המשפחה בסלון קפצה איתה, כל נחיתה אני מתרגש כמו יהונתן גפן מהנחיתה של אנואר סאדאת בישראל. עם אבישג סמברג, בכל בעיטה שלה נתפס לי השריר הדו ראשי.

גם לא נעים להגיד, אבל קראתי אל אל ישראל כשאשלי בונד והסוס דונטלו התחרו בקפיצות סוסים. עד עכשיו לא הבנתי איך זה ספורט ב-2024, אבל אני עודדתי בקריאות אל אל ישראל - סוס, כן סוס. חוזר ואומר: אני מעודד מהבית סוס שמקפץ בטוקיו, יפן. ולפי השם הוא גם מתאזרח, דונטלו. שניהם, בכל מקרה, ייצגו אותנו שוב בפריז, למרות שהייתי בטוח שאחרי האולימפיאדה הקודמת דונטלו יפרוש, יישאר בארץ, יתחתן עם ישראלית, יקבל אזרחות ויתחיל לעבוד באיגוד עם סוסי פוני.

ועכשיו לג'ודו, ספורט שאנחנו מכירים טוב, כי במכות אנחנו טובים. הלבוש לא כל כך ספורטיבי, יותר חלוקי מרגוע בנופש במצפה הימים, אבל כולם בכחול לבן, גם היריבים, והם הטופ שלנו. אלה הם הישראלים והישראליות האמיתיים. עקשנים, שלא מוותרים. הם התחילו את החוג בגיל 6, ומאז הם לא מפסיקים. כולם פרשו בדרך, ורק הם הגיעו עד הסוף, עד האולימפיאדה, והם מגיעים ופוגשים את כל החברים שלהם מכל העולם שגם הם לא עזבו את החוג.

88 ישראליות וישראלים ייצגו אותנו באולימפיאדה, וכמה סוסים. מגוון רחב של ישראל כולה, מהשחיין אדם מראענה, הערבי הישראלי הראשון שמייצג אותנו באולימפיאדה מאז מונטריאול 1976, דרך האצן בלסינג אפריפה, שמתחנן שאחותו תקבל אזרחות ישראלית.

גם יש לנו לראשונה זוג נשוי, צמד השייטים נועה לסרי וניתאי חסון, שמתחרים כצמד. אתם קולטים מה זה להיות זוג נשוי בשיא הטירוף?, לבד על סירת מפרש קטנה, אתם יודעים טוב מאוד מי יבוא בטענות למי על טעויות בניווט. אני מקווה בשביל ניתאי שבכפר האולימפי יש ספה בסלון.

ויש מאמן אחד, אורן סמדג'ה, שאי אפשר שלא להתרגש ממנו, מדליסט אולימפי, האב שרק לפני כחודש שכל את בנו במלחמה, ואם יש מישהו שיכול ללמד אותנו על המילה הזאת, ניצחון, שהפכה, כמו כל דבר אצלנו, לדיון פוליטי, זה אורן סמדג'ה.

יש שם במשלחת הזאת את ישראל כולה, כולנו שם, אני ואתם, המפונים מהדרום והמפונים מהצפון, אלה שבעד ואלה שנגד, אלה שחוסמים ואלה שנחסמים, הקרביים, המילואימניקים, הג'ובניקים, אלה שיתגייסו בעתיד ואלה שלא יתגייסו לעולם. אלה שמתפללים לכיוון הזה אלה שלכיוון הוא, ואלה שלא מתפללים בכלל.  

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

באולימפיאדה, כולנו מייחלים לשמוע את ההמנון שלנו, זה רגע השיא, לראות את הדגל מתנפנף, ולשמוע ספורטאי ישראלי משלנו ששר את התקווה. לא היו לנו הרבה הזדמנויות בתקופה האחרונה לשיר את התקווה עם תקווה, הלוואי שהספורטאים המופלאים שלנו, אל מול עיני כל העולם, אלה ששונאים אותנו יותר ואלה ששונאים אותנו פחות, יתנו לנו להרגיש שוב גאווה, ניצחון, ושכולנו ביחד בדבר הזה. אל אל ישראל.