ב-13 באוקטובר 1993 יצאנו מהפארק דה פראנס, גשם קל שטף את הכביש וניחוח אירופאי נעים ריחף באוויר. זהו, ישראל ניצחה את צרפת, חשבנו שאפשר לסמן 'וי' על היבשת המתנשאת וזה רק עניין של שנתיים, שלוש עד שניישר קו עם ברזיל ומונדיאל יהיה מבחינתנו טיול שגרתי בגינה.
עברו השנים. ראובן עטר פרש, יוסי בניון המשיח עזב אחריו וכעת נשארנו עם אוסקר גלוך שעמד הערב (שלישי) בגשם הטורדני, בפרברי פריז והפיץ עננים קלילים של אופטימיות. מחר הטאלנט הענק של רד בול זלצבורג יתרוצץ באותו אצטדיון בו מאיר איינשטיין ז"ל איבד את הקול, בתחילתו של מרוץ ארוך אחרי מדליה נכספת בכדי להוכיח שהדור שלו אכן הצליח לצמצם פערים.
זה לא יהיה קל. מאלי היא נעלם אפריקאי שתמיד ניתן למצוא בו כישרון מתפרץ. פרגוואי, הבאה בתור, העמידה במהלך השנים נבחרות קשוחות, כסחניות, אלימות, נקווה שזו קצת יותר רכרוכית ואילו יפן, איתה נסיים את משחקי הבית, זו אומה נחושה וחרוצה, שלא רואה דבר מלבד תוצאה. ישראל עם כל התירוצים הנדושים כיום יכולה לשים קלף מנצח שבאף אולימפיאדה לא נוסה - אנחנו במלחמה. ועדיין בימים כאלה מדובר בדלק מטוסים. בפריז וסביבתה יש כמאתיים אלף יהודים. אחד מהם, שהגיע אתמול לאימון, אמר שאלפים יגדשו מחר את היציע כי בחודשים האלה לא מדובר רק בספורט, זה אנחנו מול כל העולם וכשיש צו 8 כולם מגיעים.
זה לא יהיה עוד טורניר. ישראל נמצאת כיום באחת התקופות הקשות בתולדותיה, שחקנים איבדו חברים, הם מכירים אוהדים שנפלו. הם ייתקלו הערב בקהל עוין, ביריבים שיעקצו. היה מספיק לראות אתמול אנשי תקשורת צרפתיים מהל'אקיפ ותחנת הטלוויזיה פראנס 2 שהגיעו למגרש האימונים פחות בכדי לדבר על ספורט ויותר התרכזו בפוליטיקה, באבטחה הכבדה, בשתי מדינות, ישראל ומאלי שלא נמצאות במערכת יחסים כבר למעלה מחמישים שנה.
יש לנו את כל האופציות לספר למה לא הצלחנו גם הפעם, אבל זה יהיה כל כך ישראלי שהגיע הזמן שדווקא בימים קשים ומעיקים, נשנה את הדיסקט ונכריז 'אנחנו כאן'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
