המשתתפת הראשונה במשחקים האולימפיים, וגם האלופה האולימפית הראשונה, היתה הלן דה פורטאלה, רוזנת פרוסית ילידת ארה"ב שהיתה חלק מצוות של יאכטה שוויצרית. מאוחר יותר במשחקים, טניסאית בריטית בשם שארלוט קופר, כמה פעמים אלופת ווימבלדון, הפכה לראשונה שזכתה בתחרות לנשים.
זה לא עורר התרגשות מיוחדת. ראשית, כמעט אף אחד בפריז 1900 לא ידע שהמשחקים האולימפיים השניים, שהיו כישלון ארגוני מוחלט, מתקיימים בעיר. שנית, נשים מהמעמד הגבוה השתתפו בענפים אריסטוקרטיים. בספרות אפשר לקרוא על אנה קרנינה של טולסטוי משחקת טניס, ובהיסטוריה על קיסרית אוסטרו־הונגריה האגדית אליזבת (סיסי), מרוכבות הסוסים הטובות בדורה. נשים עשירות לא היו זקוקות לשוויון.
חלוצה אמיתית בספורט אולימפי היא למשל פאני דוראק. השבדים, כידוע, הם מתירנים, וב־1912 בשטוקהולם הם החליטו לשלב שחייה לנשים. זה הטריד מאוד את השמרנים, כי בשחייה רואים יותר מדי מגוף האישה, לטעמם.
באוסטרליה השמרנית של אז - היום הרבה פחות - הוחלט שנשים לא ייסעו למשחקים. דוראק, גולשת מחופי סידני, ארגנה הפגנות ענק בהובלת הגולשים והמצילים כדי לצאת למשחקים. היא נשלחה בליווי אישה מבוגרת שתשגיח עליה שתתנהג כראוי, וחזרה עם מדליית הזהב ב־100 מ' חופשי.
היתה עוד גיבורה של מעמד הפועלים באותו משחה - ג'ני פלטשר, פועלת בריטית ענייה, שהתאמנה למרות ימי עבודה של 12 שעות במתפרה. היא זכתה במדליית ארד. משהו להגנת השמרנים: יש תמונות מאותם משחים של 1912. בגדי הים באיכות גרועה ביותר. באמת רואים יותר מדי!
בניגוד לציפיות
זה לא המקום לכתוב על כל ההגבלות שהיו קיימות על ספורט הנשים - כמו האיסור לרוץ יותר מ־200 מטר עד 1960 - וגם לא על המאבק לשוויון במערב, או על התרומה של המדינות הקומוניסטיות לקידום ספורט הנשים.
רק חשוב לדעת שזה מעולם לא היה קשור באמת ליכולת גופנית. נשים שחו מאנגליה לצרפת לפני שהיה מותר להן לשחק כדורגל, העפילו על הר האוורסט בתקופה שבה 1,500 מטרים היו המרחק הגדול ביותר לרצות באולימפיאדה. אנחנו במצב רוח טוב של תחילת משחקים, ונכתוב על הטוב.
הטוב זה שהעובדה שהמשחקים האולימפיים הם הדבר הגדול ביותר בספורט נכונה כיום בעיקר לנשים. לגברים יש הרבה חלומות ילדות ספורטיביים שיהפכו אותם למולטי־מליונרים. NBA וכדורגל ופוטבול ובייסבול וקריקט ומרוצי מכוניות הם כמה דוגמאות מרשימה ארוכה.
לנשים יש כסף באמת גדול רק בטניס. אם את ילדה אתלטית במקום בלי טניס - האולימפיאדה היא החלום הכי גדול, הכי נחשב והכי מכניס כסף, ומעמד המשחקים בספורט הנשים גבוה היום בהרבה מאשר בגברים. לדוגמה: תרומה ממש קריטית של נשים למשחקים האולימפיים היא שזה אירוע הספורט האחד שבו הרייטינג לנשים בערך זהה לזה של הגברים, כי הן רואות נשים רצות ומנצחות ומחייכות עם מדליות.
למאבק הכללי לזכויות נשים יש חלק בהישגים הללו, כמובן, אבל יופיו של הספורט נמצא בעובדה שהוא נותן מקום גם למי שבאו משום מקום. המשחקים האולימפיים של המאה ה־21 הבליטו דווקא אלופות שהגיעו ממקומות מאוד מפתיעים, מקומות שלא תזהו עם פמיניזם או שוויון או קדמה, מקומות שבהם לפעמים החיסרון הוא יתרון: ללא תשתית ספורט נשים מפותחת - ילדות מחוננות באזורים כאלו מתאמנות ומשחקות עם בנים. זו לא נקודת פתיחה אידיאלית עבורן, אבל כשהן חוזרות עם המדליות - ההשפעה הכללית מהממת.
כשמריה אספינוזה החלה לעסוק בטאקוונדו בכפר דייגים נידח במקסיקו וביקשה להשתתף בתחרויות, אמרו לה שאין כסף ושזה "לא צנוע" וכל הדיבורים הרגילים. סבתא שלה, שאפילו לא למדה בתיכון, דפקה על השולחן ואמרה שמריה תקבל את ההזדמנויות שלה עצמה לא היו. היא חזרה עם זהב מבייג'ינג 2008, והוסיפה ארד וכסף בשני המשחקים הבאים, בלונדון 2012 ובריו 2016. חוזי פרסום מקוקה־קולה הגיעו מייד.
משקופות לאלופות
יש מדינות "עולם שלישי" שבהן אישה היא הסמל הספורטיבי העיקרי. פאניפק וונגפטנקיט, לוחמת טאקוונדו, הביאה לתאילנד את הזהב היחיד בטוקיו. יולימאר רוחאס, קופצת המשולשת האגדית של ונצואלה, היא אייקון בינלאומי. הידלין דיאז, משקולנית, זכתה בזהב היחיד של הפיליפינים. לקוסובו יש רק שלוש מדליות, שלושתן זהב ושלושתן הושגו בג'ודו נשים: מיילינדה קלמנדי בריו ודיסטריה קרסניקי ונורה ג'אייקובה בטוקיו.הן שוברות תקרות וחומות, מזכוכית או מבטון.
פרייאל עבדל־עזיז, סטודנטית לרוקחות ולוחמת קראטה משכנתנו מצרים, עטוית חיג'אב, הביאה לארצה במשחקים האחרונים מדליית זהב ראשונה לנשים, וראשונה מאז 2004. היא הודתה בדמעות לאמה, שהתעקשה שתתאמן. פעם אמר לי מאמן אתלטיקה מפיג'י שהוא לא שולח רצות להתאמן מחשש שיותקפו מינית, כי פיג'י היא מדינה עם מגיפת אונס. אך במועדוני הרוגבי הן בטוחות, ונשות פיג'י זכו במדליית ארד לשביעיות בטוקיו.
סייקום מיראבי צ'אנו, משקולנית ממאניפור שבצפון־מזרח הודו, זכתה במדליית כסף בטוקיו. להודו יש לא מעט משקולניות ומתאגרפות באזור, שם נשים עוסקות בעבודות הבנייה והמשק. אלה המקומות שבהם המשחקים האולימפיים מועילים יותר מאשר בכל מקום אחר.
זה לא המאבק של כדורגלניות אירופאיות להרוויח כסף טוב. זה לא החוזה התקדימי הענק של קייטליין קלארק מה־WNBA עם נייקי. זה גם לא הסיפור של שלי־אן פרייזר, האצנית שגדלה בעוני מחפיר בג'מייקה. אלה הסיפורים ללא הכותרת של פמיניזם או שוויון זכויות. הסיפורים של האלופות מהמקומות השקופים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו