"הפתרון מול דגלי פלשתין הוא להגיד - עכשיו צריך להתעלות"

אין זה סוד שהמשחקים האולימפיים בפריז הולכים להוות אתגר עצום עבור ספורטאי ישראל, שיצטרכו להתמודד לא רק מול יריביהם על המזרן או על המסלול, אלא גם עם שורה של מצבים שרובם עדיין לא נתקלו בהם עד היום - כמו הפגנות, מחאות והנפות דגלים בגלל טבח 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו.

מי שמנסה להכין אותם להתמודדויות עם מצבים כאלו הוא אוהד מעוז, פסיכולוג ספורט כבר כ־40 שנה, שמאז 1986 מלווה את הספורטאים ואת המאמנים הבכירים בישראל ואחראי על כל המערך הפסיכולוגי שמלווה את המשלחות לאולימפיאדה.

מעוז, שליווה בעבר את יעל ארד ואורן סמדג'ה להצלחות שלהם במשחקי ברצלונה 1992, ואת נבחרת ישראל כשטסה לנסות להשיג כרטיס למונדיאל 1990, ליווה בתקופה שקדמה ליציאה לפריז גם את המשלחת הנוכחית, לצד שורה של פסיכולוגים שהוצמדו לענפים השונים.

"אנחנו הולכים לאולימפיאדה מאתגרת, ויש פה אלמנט של המלחמה שלא הבאנו בחשבון", מספר מעוז בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "יש מערך שלם שעובד עכשיו כדי להכין אותם ל'מה יקרה אם' בתחום המנטלי שיכול להפריע להם.

"אנחנו משדרים לספורטאים שהם יכולים להביא שמחה או גאווה אם יעשו את הכי טוב שהם יכולים. יש לנו כמה פסיכולוגים שעובדים איתם, הם ערכו סימולציות של סיטואציות שונות עם ראשי משלחות ומאמנים, וזה ירד לספורטאים".

איך זה עובד?

"דרך אחת היא לדבר ולהוציא את כל החששות החוצה, כדי שיהיה אפשר לקחת אוויר ולשחרר לחצים. דרך שנייה היא מקרים ותגובות - מה קורה כשיש דגל פלשתין באולם, מה קורה כשצועקים. אנחנו מתכוננים לתסריט הגרוע ביותר".

עד כמה זה יכול להשפיע על התוצאות?

"כל הפרעה יכולה להשפיע, ואנחנו צריכים להכין אותם למצב שבו הם יהיו מרוכזים בספורט כמה שיותר. כשהם עולים על המזרן או נמצאים על קו הזינוק - הם רק שם. על חלק זה משפיע יותר ועל חלק פחות, ואנחנו עושים את הכי טוב שאפשר. צריך לזכור שלא רק הפסיכולוג הוא הפתרון - יש סביבם מאמנים, ראשי משלחת, אנשי ביטחון".

מחדירים להם להתעלם מאירועים יוצאי דופן, אבל האם באמת אפשר להתנתק?

"בכדורגל יש מצבים שמישהו מתפשט ורץ באמצע המגרש, כך שהכל יכול להיות. כשעולה מישהו להתחרות, יכולים להיות דגלי פלשתין לאורך כל המסלול או צעקות בגנות ישראל, אז הפתרון הוא לעשות הפוך על הפוך - להגיד שדווקא עכשיו אני צריך להיות הכי טוב. אולימפיאדה זו תחרות הספורט הכי לחוצה, וצריך לדעת להתעלות".

מהו חלקם של המאמנים בעזרה לספורטאים להתמודד עם כל זה?

"פעם המאמנים היו פסיכולוגים, עכשיו מבינים שפסיכולוגים גם עובדים בשטח, ולא רק יושבים על הספה בקליניקה. לכל מאמן יש את הפסיכולוגיה שלו: יש כאלה שיש להם אינטואיציה טובה, אבל אנחנו מכוונים, כי לא תמיד כל דבר שהם אומרים משפיע. ספורטאי צריך פסיכולוג ספורט רק בשביל דבר אחד - לנצח".

מה השתנה בשנים האחרונות בהיבט הפסיכולוגי, יש כיום יותר פתיחות?

"חד־משמעית. כשאני נכנסתי לעבוד לא היה פסיכולוג ספורט בכדורגל. לפני 40 שנה גם לא היה מאמן כושר, המאמן עשה הכל ואולי היה איתו רופא. בהדרגה הבינו שצריך עוד בעלי תפקידים - מאמני כושר, תזונאים וגם פסיכולוגים. יש כיום מודעות רבה יותר, נפתח תואר שני של פסיכולוגיית ספורט במכללה למינהל ויש הרבה קורסים של אימון מנטלי. מי שטוב שורד".

"הכי גרוע זה לבלף את עצמך"

במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, כבר ביום הפתיחה ראינו איך לוחמת הטאקוונדו אבישג סמברג מפתיעה וזוכה במדליית הארד. היא סחפה אחריה את כל המשלחת, וקיבלה רוח גבית שתרמה למשחקים הטובים בהיסטוריה של ישראל.

"נכון שכל אחד לעצמו, וכשיש התחלה לא טובה זה מכניס לחץ למשלחת, ואז גם מגיעות הביקורות של העיתונאים - אבל אינדיבידואלית זה פחות משפיע", מספר מעוז. "עובדה שראינו התחלה לא טובה גם בריו 2016, ואז הגיעו המדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון. את הג'ודוקאים לא מעניין אם רוכבי האופניים הצליחו או לא. ברור שאם כן אז הם מפרגנים. אבל כשלא - זה לא משפיע. יכול להיות שזה כן משפיע בתוך הענף".

הזכרת את התקשורת. עד כמה כתבה ביקורתית או טור לפני תחרות יכולים לפגוע בספורטאים לפני אירוע כמו אולימפיאדה?

"זה אינדיבידואלי, אבל זה בטח לא תורם. לעיתונות יש כוח, והספורטאים חיים את המדיה, זה נורא משפיע עליהם. לכן יש הרבה ספורטאים שמגיעים לכפר האולימפי, סוגרים את הרשתות שלהם ומתנתקים. זה די מצופה מהם.

"כשהם עולים לתחרות, יש שני קולות: הפחד והתשוקה. השאלה היא למי מהם הם יצליחו להתחבר באותו הרגע. זה מה שיקבע להם את התוצאה. הכי גרוע זה כשאתה מבלף את עצמך ואומר 'אני אזכה בזהב' כשאף פעם לא זכית בזהב. זה סוג של מנגנון הגנה".

בטוקיו, לעיני יציעים ריקים בלי קהל, ראינו שזה עזר לספורטאים הישראלים. הפעם לא מעט הורים מתכוונים להגיע. זה יכול להפריע?

"תפיסתי היא שאם ההורים היו בתחרויות המוקדמות, כמו אליפויות עולם ואירופה, והספורטאים בסדר עם זה - אז אין בעיה. אם הורים מגיעים רק לאולימפיאדה - זה יוסיף לחץ, ואני נגד. הספורטאים הם מקצוענים ורגילים לסביבה שלהם".

אז איך תסתיים פריז?

"אני חושב שעם ארבע־חמש מדליות. מאוד אופתע אם לא יהיו, אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים. זה גם הצפי של הוועד האולימפי".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות