בכל שנות האולימפיאדה רבים חוו רגעים גדולים או שיאים, אבל רק מעטים יכולים לספר שהם היו שם, בבריכת השחייה האולימפית בסידני, בבוקר 19 בספטמבר 2000 כשאריק מוסמבאני צלל לבריכה. ביום שבו נולדה האגדה האולימפית הכי לא צפויה - אגדת הצלופח.
לקראת סוף המאה הקודמת הוחלט בוועד האולימפי להעניק "כרטיסים חופשיים" למדינות מתפתחות, בין כדי להמריץ את הספורט במדינות הללו ולתת להן הזדמנות להיות חלק מ"משפחת העמים", ובין סתם כאקט הומניטרי מטוב ליבם של עסקני הוועד.
כרטיס חופשי שכזה ניתן בענף השחייה לגינאה המשוונית, מדינה דלת אמצעים במרכז אפריקה עם פחות ממיליון תושבים באותם ימים. על פי האגדות, כשקראו לאנשים להגיע כדי להירשם - רק אחד התייצב: אריק מוסמבאני בן ה־21, שבצעירותו אהב לשחות בים וקיבל לעיתים טיפים מהדייגים כיצד לעשות זאת נכון. על פי אותה אגדה - לא ידוע לנו אם הדייגים הללו גם תפסו ברשת צלופחים.
מוסמבאני קיבל את הכרטיס האולימפי והחל להתכונן. בריכה אולימפית לא היתה במולדתו, אז הוא התאמן בבריכה פרטית שאורכה 13 מטרים בלבד - קצת יותר מרבע מגודלה של בריכה אולימפית תקנית. הוא יכול היה להתאמן שם רק בין חמש לשש בבוקר, שלוש פעמים בשבוע. על אוסטרליה הוא לא שמע, אבל לאחר מסע חוצה יבשות שארך שלושה ימים, הוא נתקל לראשונה בחייו בבריכת 50 מטרים.
למוסמבאני מעולם לא היה מאמן, גם לא טכניקה, אז את השעות המועטות לקראת התחרות הוא ניצל כדי לשבת בבריכה ולצפות באימוני הנבחרת האמריקנית. בין לבין ניגש לאנשים וביקש טיפים. חלקם התעלמו, אחרים ניסו לעזור. כשמאמן נבחרת השחייה של דרום אפריקה ראה את מוסמבאני יוצא מהמים, הוא שאל אותו: "אתה הולך להתחרות?". לאחר שקיבל תשובה חיובית, והיה מופתע למדי, ישב עם מוסמבאני דקות ארוכות והעביר לילד הצעיר הדרכה על רגל אחת - כיצד שוחים נכון עם שתי רגליים ושתי ידיים. בו בזמן.
כעת זה השלב שבו אנחנו אמורים להציג בפניכם סיפור סינדרלה עצום, שבו אוטוטו תקראו על "רוקי בלבואה" של הבריכה. אולי סצנה שתהפוך לסרט הוליוודי מרגש. לספר לכם על ניצחון פנומנלי, או לפחות על מדליה מרגשת. אבל לא, מדובר בסיפור אחר.
"עכשיו אתה צריך לשחות"
אל אדני הזינוק ניגשו שלושה גברים לא מוכרים. פארקהוד אוריפוב מטג'יקיסטן, קארים בארה מניז'ר, ומוסמבאני, שניצב על מסלול מספר 5. השניים הראשונים הגיעו גם הם בזכות כרטיסים חופשיים, אבל נראו מוכנים יותר. אפילו היו להם חליפות שחייה חדישות. המתח הרב הכריע אותם כשקפצו זמן רב לפני יריית הזינוק למים - ונפסלו. "לרגע חשבתי שנפסלתי, וכבר התכוונתי לרדת", סיפר אריק, "עד שהשופט אמר 'אתה צריך לשחות עכשיו'".
וכשבחור מפוחד בספידו כחול קטנטן נותר לבדו מול המים העצומים ומעליו 17 אלף צופים - החל אחד המסעות האולימפיים המרגשים בהיסטוריה.
האמת היא שהזינוק היה לא רע. גם ההתחלה. הידיים אמנם זזו במהירות מוגזמת והרגליים דחפו בצורה מוזרה, אבל הוא שחה. בערך. נניח. וזה מה שחשוב. ב־50 המטרים הראשונים השקיע מוסמבאני את כל כוחו ומרצו, ורשם זמן לגיטימי לנוכח הסיטואציה - 40.97 שניות. בחלק הראשון הקהל בעיקר מלמל לעצמו. כמה גיחוכים נשמעו ברקע אל מול חוסר ההבנה של המתרחש לנגד עיניהם.
רק שאז הגיע הסיבוב לקיר. אחרי בעיות הטכניקה שנתגלו בחצי הראשון של המשחה, בעיה חדשה צפה לה - הציפה. זאת אומרת, היכולת להישאר מעל לפני המים, אם לדייק. מוסמבאני פשוט היכה במים, בטכניקה שלימים תקבל את הכינוי "טכניקת הצלופח". זה נראה כמו סרט מצויר שבו השחיין פשוט נשאר תקוע במקום, עומד לטבוע.
"לא הרגשתי את הרגליים שלי", גילה לאחר מכן אריק, "הייתי בטוח שאני לא זז. אבל ברגע ששמעתי את הצעקות מהקהל, זה נתן לי מוטיבציה לסיים". הקהל החל שואג, צרחות של ממש. חלק אולי דחפו אותו, אחרים אולי קראו למציל. "הבחור הזה לא נראה כאחד שיצליח לסיים, הוא לא יצליח!", אמר בהתרגשות אדריאן מורהאוס, השדר הבריטי באותו מקצה.
ניצחון הרוח האולימפית
אבל מוסמבאני הצליח. הוא "דידה" לעבר הקיר ועצר את כל השעונים באולם על 1:52.72 דקות - יותר מכפול משיא העולם שיקבע באותו ערב פיטר ואן דן הוחנבאנד ההולנדי, עם 47.85 שניות. אבל את הקהל הזמן ממש לא עניין. "חשבתי שראיתי הכל בבריכת השחייה", חתם מורהאוס את המשחה, "אבל הרגע ראיתי זמן של 1:52.72 ד' מקבל מחיאות כפיים סוערות יותר מכל תשעת שיאי העולם ו־19 השיאים האולימפיים שנשברו עד היום בבריכה הזאת".
מוסמבאני ניצח במשחה שבו שחה לבד, אבל הזמן שהשיג לא היה מספיק טוב להעפיל לחצי הגמר. מפתיע. מצד שני, הוא כן היה מספיק טוב כדי לקבוע שיא לאומי חדש, וגם להפוך לסיפור הזכור ביותר מהבריכה של סידני 2000.
זה לא הזמן שהותיר אחריו אריק מוסמבאני, כי אם המורשת. זו שלימדה את הקהל ביום ההוא בסידני את המשמעות האמיתית של הרוח האולימפית, שלפיה ניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר. גם לא ההשתתפות. רוח אולימפית שלפיה הדבר החשוב ביותר הוא פשוט לא לטבוע.
הפרק לקוח מתוך הספר "סיפור אולימפי", המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות האולימפיאדה. הספר זמין כעת בחנויות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו