משתי בחינות שונות שיא העולם במרתון של אספה טיגסט האתיופית - 2:11:53 שעות - הוא שיא העולם האיכותי ביותר לנשים. הבחינה הראשונה היא כרונולוגית. כלומר, התשובה מתי התוצאה הזו היתה שיא העולם לגברים.
כמעט בכל ריצה התשובה היא משנות ה־30 של המאה הקודמת או מוקדם יותר, או אפילו "מעולם לא". רק שתי תוצאות מהשנתיים האחרונות חוצות את רף מלחמת העולם השנייה. ה־29:01.03 של לטסנבת' גידיי האתיופית מ־2021 היה טוב משיא העולם האחרון מבין ארבעה של אמיל זאטופק במרחק הזה ב־1954.
אבל שיאה של אספה היה טוב משיא העולם לגברים בתחילת דצמבר 1967 - ומהיר יותר משיאיהם של רצי מרתון מיתולוגיים כמו זאטופק, ג'ים פיטרס, ואפילו בן ארצה אבבה ביקילה. האם זו סיבה להכתיר את גידיי וטיגסט כרצות מכוכב אחר? לאו דווקא.
בעבר היו תיאוריות שנשים יתקרבו יותר לשיאי העולם לגברים בריצות ארוכות ברבות הימים, אבל קשה לומר שמוצאים לכך תימוכין בסטטיסטיקה. הסיבה לטעמי, ואינני פרופסור בשום אקדמיה, היא יותר עניין אתני גיאוגרפי.
אצנים שחורים מצפון אמריקה והקאריביים - הקבוצה החברתית שמפיקה את כל השיאנים - הופיעו על הבימה בשנות ה־30. הרצים ממזרח אפריקה ששולטים בריצות הארוכות הם תופעה שהחלה בשנות ה־60. תהיה אשר תהיה הסיבה לעדיפות של קבוצות האוכלוסייה הללו בריצות המהירות והארוכות - המהפכות לא קרו באותה תקופה.
מבחינה אחרת השיא של טיגסט מעורר שאלות אחרות. הוא איטי רק ב־%8.8 משיא העולם לגברים של אליוד קיפצ'וגה, שניצח גם הוא בברלין בסוף השבוע האחרון. יש עניין קשיח מאוד עם שיאי עולם לנשים בריצה. הם נוטים להתכנס כולם לאזור ה־%11, איטי משיא הגברים - בלי קשר לשאלה אם מדובר בריצה ארוכה או קצרה. שיא העולם היחיד שחורג מכך הוא בריצת 100 מטר של פלורנס גריפית ג'וינר - איטי ב־%9.5 בלבד משיא הגברים.
מעבר לחשדות של חומרים אסורים, ברור מסרט הריצה ב־1988 שהיא התקיימה כאשר באצטדיון נושבת רוח לא חוקית. התוצאה היותר שפויה של גריפית, 10.54, איטית ב־10% משיאו של יוסיין בולט באותו מרחק. אגב, ביום שבו קבעה את שיא העולם היתה גריפית ג'וינר רחוקה בפחות מ־%6 משיא הגברים. במילים פשוטות: בלתי אפשרי.
אבל לא, אין סיבה מיוחדת לחשוד באספה יותר ממישהו אחר בצריכת סמים אסורים, משום שהסיבה די ברורה: כמה ימים לפני המרוץ השיקה אדידס נעל חדשה שבה השתמשה אספה. על ההסברים הטכנולוגיים לעליונותה אפשר לקרוא ברשת.
בעולם האתלטיקה מתנהלים דיונים מלומדים מאוד לגבי חוקיות השיא. סוג אחד של טענות מתמקד ביתרון טכנולוגי לא הוגן בדומה לסמים, אבל יש גם טענות אחרות. למשל, שזו נעל מתכלה שטובה למרוץ אחד בלבד.
טיעונים מעניינים אבל לא חזקים מספיק. הרי גם נובאק ג'וקוביץ' מחסל כמה מחבטים במשחק אחד, והטיעון העיקרי נגד סמים הוא הנזק לגוף האדם - שלא קיים כאן.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה. טיגסט ניצחה את המרוץ היוקרתי בכמעט 6 דקות. אין חולק שהיא המרתוניסטית הטובה בעולם, אבל לפני שנה ניצחה את המרוץ "רק" ב־2.5 דקות. אם נעלי ריצה נותנות יתרון אפילו של חצי דקה הן מחסלות את התחרות ברמה הגבוהה. הבעיה היא כמובן שגם נייקי צריכה להתפרנס ולפרנס.
אפשר להשיג את השוויון בכמה דרכים. למשל, בדיקות טכנולוגיות. יותר פשוט לאסור חסויות נעליים במרוצים הגדולים - כך שכל נעל תהיה זמינה לכולם - ואת הלוגואים של אדידס ונייקי יראו על חולצות, גרביים וסרטי ראש. אבל ריצות צריכות להתקיים בתנאים שווים, והאתלטיקה צריכה לשאול את עצמה אם היא רוצה להפוך לבדיחה ששמה פורמולה 1.
