"חזרתי מהשבי ביוני 1974 עם בור חווייתי ותודעתי. חזרתי למדינה שנראתה לי די דומה לזו שעזבתי. לא חוויתי את הטראומה הגדולה ששטפה אותה כמו צונאמי. הגל הגדול וההרסני הזה השקיע אותי, כבר בתחילת דרכו, במצולות, ושם הייתי עסוק בניסיון לשרוד. כשעליתי חזרה מעל פני המים, שמונה חודשים לאחר ההרס והחורבן שהצונאמי השאיר על החוף, לא הבנתי לחלוטין את עוצמת ההרס הזה, את הטלטלה שהותירה אחריה מלחמת יום כיפור ואת השינוי הגדול שעברה החברה הישראלית. במהלך השנים למדתי, דיברתי, שאלתי, חקרתי, ומבחינת הידע השלמתי את החסר, אבל אני לא משוכנע שהשלמתי את הצד החווייתי־רגשי של מי שהצונאמי התנפץ על חייו".
את התחושה המצמררת הזאת מעביר בצורה מרגשת מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי המיתולוגי לשעבר, אפרים זינגר (זיגי), בספר הזיכרונות שלו, "את חירותי: סיפור בשני קולות על שבי ואהבה", שאותו הוציא לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. זינגר (69) נפל בשבי הסורי כבר ביומה הראשון של המלחמה, יחד עם 30 מחבריו למוצב החרמון. הוא מתאר את סיפורו גם מנקודת מבטה של חברתו שושי - כיום אשתו - ששמרה לו אמונים במשך חודשי השבי בדמשק, בכלא "אלמאזה", צמודה להוריו, זוג ניצולי שואה שלהם היה בן יחיד.
הנער שגדל בכפר סבא ושימש בעת המלחמה אלחוטן בחיל המודיעין (כיום יחידה 8200) שאחראי על האזנה ופענוח צופני תקשורת של האויב, החל את חייו מחדש אחרי השבי ועבר מאז דרך ארוכה ומסחררת. תחילה התפתח במסדרונות הפוליטיקה הישראלית.
הוא היה יו"ר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, לאחר מכן שימש עוזרו של מזכ"ל המפלגה חיים בר־לב, ואף היה מועמד מטעמה לכנסת בבחירות ב־1988. הוא המשיך כשליח הסוכנות היהודית בבוסטון, ולבסוף הגיע לאצטדיוני הפאר של המשחקים האולימפיים - מדגל ישראל השרוף והקרוע על גג מוצב החרמון ועד לדגל ישראל המתנופף באולימפיאדה.
במהלך השנים שושי וזיגי לא הרבו להשתתף במפגשים של פדויי שבי, שיצרו אצלם דיסוננס. "סדרת הטלוויזיה 'שעת נעילה' נתנה לי מכה בתודעה על הנרטיב של פדויי שבי", מסביר זינגר. "המסר היה שכולנו מקשה אחת, הלומי קרב פוסט־טראומטיים שחוו תחושות בגידה והשפלה. חוויית השבי היא טראומה מאוד אינדיבידואלית. הרעיון להעלות על הכתב את הסיפור נבע מהרצון לסגירת מעגל, לחפור החוצה סיפור שהודחק ולהשלים את החלק של שושי. היא והוריי סבלו יותר ממני, מכיוון שהם היו בלימבו אינסופי של אי־ודאות".
איך היית מגדיר את הספר שלך?
"זה ספר ייחודי. כשמו כן הוא, סיפור בשני קולות על שבי ואהבה. זה ספר אופטימי על ליפול, לשרוד ולנצח, שכולל שמונה חודשים על מה שקרה בדמשק ואצל החברה בעורף, בשפה של ילדים בני 20-19".
איך היה תהליך הכתיבה?
"זה רעיון שהתגבש במשך שנים, עד שהרגשתי שאני בשל לכך. הגעתי למסקנה שאני צריך לקחת עורכת ספרותית, כדי שלא אעשה לעצמי הנחות ואז הסיפור שלי לא יהיה שלם. רציתי לשתף במה שקרה בבית, כשהשיא היה שנקרענו זה מזה, שושי ואני, ואיך הייתי צריך להסביר את המצב לילדה אז, והיום אשתי. זה לא היה פשוט".
היו רגעים שבהם נזכרת רק אחרי שהתחלת לעבוד על הספר?
"כן, הסיפור של שושי תמיד היה בשוליים, למרות שתמיד אמרתי שהיא הגיבורה האמיתית. היו רגעים לא פשוטים, תובנות בדרך שלא הבנתי בזמן אמת ותוך כדי הכתיבה זה השתנה".
מה הרגע שהכי חקוק אצלך?
"הנפילה בשבי. אתה אזוק בידיים וברגליים ומתחילים להוביל אותך בשביל ממוצב החרמון. אתה מביט לאחור, רואה את הדגל והעשן ואומר לעצמך: 'אני לא יודע לאן אני הולך, לכמה זמן, מה אני הולך לעבור'. מצד שני אתה מבטיח לעצמך - 'את הדגל הזה אני אחזור לראות'. ההחלטה הזאת ליוותה אותי כל העת. זה הגיע גם כפלשים שחזרו אלי בספורט, בטקסי הפתיחה האולימפיים, במדליית הזהב של גל פרידמן באתונה 2004".
"ויתרתי על דברים שהם לא היו רלוונטיים לסיפור עצמו", זינגר מסביר את הדרך שבה בחר את התכנים, "גם הגדרתי לעצמי שאני לא נכנס לכתיבה פורנוגרפית, השתדלתי להימנע מהתיאורים האלה. היה לי צורך להעביר מסר – גם כשאתה נופל לבור הכי עמוק, הכי שחור, ונמצא בסביבה הכי עוינת שיש, אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך".
יש רגעים שלא סיפרת עד היום למשפחה והעלית אותם עכשיו על הכתב?
"אף אחד מארבעת ילדינו לא ידע על תהליך הכתיבה, למרות שזה לקח למעלה משנה. רק בסוף, כשעשינו את הסגירה, הלכנו ביום ההולדת שלי לצפת, למקום שזה התחיל, וסיפרתי להם: 'שם הכרתי את אמא שלכם'. היו תגובות טובות".
מה התחושה שלך היום כשאתה רואה את דגל ישראל נישא אל־על בתחרויות?
"מבחינתי זו המהות. כשהייתי בשבי אחד החוקרים הסורים אמר לי: 'יהיו בינינו 100 מלחמות - אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד 99 מלחמות, אבל מספיק לנו לנצח במלחמה אחת. אתם, אם תפסידו אחת - הלך עליכם'. האמונה שלי היתה כל העת שאני חוזר, והדגל סימל שיש מחויבות למדינה כלפיי, להחזיר אותי. זה ליווה אותי כשישבנו 31 חיילים בתא צפוף, בתנאים גרועים. תמיד היתה בינינו תחושה של ביחד, של סולידריות. את כל זה אני לוקח לאורך כל חיי, והדגל באירועי ספורט - זו הסיטואציה הכי לאומית שיש".
מייד עם כניסתו של זינגר לוועד האולימפי ניקרה בו מחשבה אחת - זכרם של י"א הספורטאים הישראלים שנרצחו במשחקים במינכן 1972. "הנושא הזה היה חשוב לי. התגייסתי חודשיים אחרי הטבח, וכשהצטרפתי לוועד האולימפי (1995; א"א) הופתעתי שזה לא היה על סדר היום".
והנה היום, ישראלים מתחרים במדינות כמו סעודיה, קטאר והאמירויות. אתה מאמין שיום יבוא ונתחרה גם על אדמת סוריה?
"הגעתי לכל מיני מקומות ואינטראקציות של ועדים אולימפיים, חלקם יחד עם האיראנים והסורים. היתה לי משיכה להגיע אליהם, ואולי בגלל זה חלקם חושבים עד היום שאני סוכן מוסד. גם השקעתי המון אנרגיה כדי שנתקבל למשחקי הים התיכון, וקיוויתי שזאת תהיה הדרך שלי להגיע לסוריה לביקור, במידה שהם יארחו את המשחקים - אבל לא הצלחתי".
מה רגע הניצחון שלך?
"ההמולה הגדולה שהיתה עם הירידה מהמטוס כשהחזירו אותנו מהשבי, לתת חיבוק חם להורים, לראות שהם בסדר, ואז לתת חיבוק לשושי. אז גם הוצאתי מקפלי הבגדים יומן שהחבאתי ונתתי לה, והיא אמרה לי: 'אנחנו ממשיכים מהמקום שהפסקנו בו'. זה מבחינתי היה הניצחון. השלמתי כמעט את כל הדברים שחלמתי עליהם: משפחה נהדרת, אישה אוהבת, ארבעה ילדים, שמונה נכדים ועוד מעט עוד אחת בדרך. אכן, המשכנו מהמקום שבו הפסקנו, ועשינו דרך נהדרת".
