עשינו היסטוריה! מחר (רביעי) אנחנו, חברי נבחרת ישראל בהרמת משקולות, חוזרים מריאד, בירת ערב הסעודית, מדינה שאיתה אין לנו קשרים דיפלומטיים - שבה התקיימה בשבוע האחרון אליפות העולם. ההשתתפות שלנו בתחרות היתה המצע לחיזוק הקשרים בין המדינות.
עד עכשיו שמרנו על פרופיל נמוך כדי לא ליצור סערה סביב הנושא, בעיקר לנוכח העובדה שהכל עבד היטב ועבר כל כך חלק, שהדאגה היתה לא לחבל בזה. עכשיו, בשעה טובה, אפשר לשתף עם העולם את החוויה המטורפת הזו, ולא רק דרך הרשתות החברתיות.
למרות שאנחנו לא הישראלים הראשונים שדרכו כאן, אנחנו הראשונים שמצאו את הדרך לעבוד יחד, כולל שיתוף פעולה שנחשף בפומבי, וגם הישראלים הראשונים שחגגו את ראש השנה בערב הסעודית. כל זאת בלי להיאלץ להסתיר את הדגל באירועים הרשמיים שהשתתפנו בהם.
היחס של הסעודים אלינו היה מדהים. בהתחלה הרגשתי מעט את החשש ואת הזהירות שלהם, אבל בתוך כמה ימים הצלחנו לגרום גם לאיש הביטחון הכי קשוח לכאורה להיפתח אלינו - עד לשלב שכבר "הרצנו דאחקות" אחד עם השני.
היחס החם והכנסת האורחים של הסעודים בהחלט גרמו לנו להרגיש שיש קרבה בינינו ושאנחנו יותר דומים משונים. התחושה הכללית היא שאנחנו פשוט שני צדדים שנקלעו לסיטואציה מורכבת, שאף אחד מהם לא רוצה להיות בה. למען האמת, אווירה כזאת היא בדיוק מה שספורטאי צריך בשביל ליצור לעצמו את התנאים האידיאליים בתחרות.
התחושות החיוביות האלה הקלו את העבודה שלנו, וראינו את זה בתוצאות: ניקול רובנוביץ' הצליחה להתחרות ולהוציא מעצמה את המיטב, למרות שהיתה חולה בשבוע האחרון, סיליה גולד נלחמה עד הרגע האחרון למרות הקשיים הטכניים, והמלחמה שלה בהרמה האחרונה היתה ראויה להערצה. לא כל ספורטאי מוכן להסתכן בפציעה כדי לתת את כולו בביצוע שלו בתחרות.
ארתור מוגורדומוב הוכיח שהשיא שלו עדיין לפניו, למרות גילו ואף שיש כאלה שמפקפקים בעתיד שלו בענף. ואני הצלחתי לבצע את המשימה שלי, ולהוכיח את הכשירות שלי אחרי הפציעה באליפות העולם הקודמת.
בעקבות הפציעה נכנסתי לתקופה הכי קשה בקריירה, שהיתה מלאה ירידות וכישלונות, אך הדברים האלה הובילו גם לשיעורים הכי משמעותיים שלמדתי כספורטאי. התקופה הזו דחפה אותי להתמודד שוב עם תכונות והרגלים שניסיתי לשנות בעצמי במשך שנים ולא הצלחתי. אליפות העולם הנוכחית היתה מכת סיום רשמית לכל הכישלונות האלה שרדפו אותי.
כל ספורטאי היה צריך להתמודד מול השדים שלו ולמצוא דרך להוכיח שהוא ראוי להשתתף באליפות העולם הזו מסיבה אחת פשוטה: אם אתה לא משתתף בתחרות הזאת, אתה לא עומד בתנאי הסף כדי להעפיל למשחקים האולימפיים בפריז.
מי שרוצה להילחם על הכרטיס שלו לאולימפיאדה - היה חייב להתחרות בערב הסעודית, אחרת המסע האולימפי שלו נגמר רשמית. וזה עבד. החודשים הארוכים האלה שבהם אתה בוחר להתנתק מהעולם הצדיקו את עצמם, וזו היתה תחרות החזרה לפסגה הכי טובה שהייתי יכול לבקש.
נשארו 326 ימים עד לפסגה בפריז, והדרך לשם לא רק פותחת הזדמנויות לספורטאים צעירים להתקדם בענף, אלא מחזירה את ענף הרמת המשקולות שלנו לימיו הדומיננטיים בנוף הספורט הישראלי.
ואם אנחנו יכולים להיות חלק מהתשתית להתחממות היחסים בין מדינות, לא רק אנחנו מרוויחים מכך. זו השפעה ישירה על כל החברה הישראלית, וזו גאווה גדולה להיות הפנים של המהלך הזה.
זה לא נגמר בתחרות הזאת, מכאן אנחנו ממשיכים לגביע העולם בקטאר, עוד מדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. התזמון של התחרות הזו מצוין מבחינה מקצועית, ויאפשר לנו להיות הרבה יותר קרובים לראש הפודיום, להשיג את הקריטריון האולימפי ולהוכיח שספורט הוא הרבה יותר מפוליטיקה.
הביא לדפוס: אורן אהרוני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו