נשאר רק לחצות את המדבר: האהבה לטניס בישראל לא רחבה, אבל עוצמתית במיוחד

אין באמת טניס ישראלי ברמות הגבוהות בעשור האחרון. ישראל לא שייכת לענף שאנחנו רואים בטלוויזיה מרחבי העולם. עם זאת, יש לה שחקנים נחמדים ופטריוטים, שריגשו אותנו ביומיים של החג ונתנו לנו רגעי נחת אדירים, ואפשר לומר בפה מלא: ככל שהמדינה מאבדת את דרכה, ככה הספורט הישראלי מגיע להישגים. ועדיין, מדובר בדור המדבר של הטניס הישראלי, אף למרות שדניאל צוקרמן עשה כל מה שהוא יכול בתצוגה סטייל גלעד בלום בזמנים היפים, וישי עוליאל הזכיר לרגע את מה שציפינו שיקרה איתו.

מה שיש בישראל בצורה שובת לב, זו אהבה אמיתית לטניס. מי שהגיע לאולם היכל שלמה בראש השנה, ראה שאמנם קהילת הטניס היא קטנה, אבל כזאת שמצמיחה דורות חדשים של ילדים שאוהבים את המשחק הזה בלי שום קשר לרמתו הנמוכה בישראל. הילדים האלה מגלים התלהבות וידע שבני גילם מפגינים על כדורגל וכדורסל. רובם המכריע הם כמובן שחקני טניס ברמות כאלה ואחרות, והלוואי, על אף הסיכוי הקלוש, שמי מבאי ובאות ההיכל יצמח להיות שחקן שלא יסתובב בכל מיני צ'לנג'רים, ויגלה בשלב מסוים בקריירה שלו שאם יפסיד במשחק ירוויח יותר מאשר אם ינצח. נו, לפחות עד שיהפכו אולי למקצוענים, הם זוכים לראות את נבחרתם במשחקים ביתיים ובהמשך גם את נובאק ג'וקוביץ'. אנחנו פחות משתתפים ויותר צופים, פעם זה היה ההפך.

בשנה שעברה, בדיוק באותו התאריך, לאחר עוד מפגש כושל בגביע דיוויס, כתבתי כאן שצריך להנגיש את הטניס לפריפריה, כי אולי משם יצמחו הכוכב והכוכבת הבאים. אבי פרץ, יושב ראש האיגוד, הרים את הכפפה והציע שאת המפגש המעניין מול יפן תארח העיר חדרה. מה עשו בעיריית חדרה בתגובה? הודיעו שבראש השנה לא משחקים אצלם טניס כדי לא לפגוע ברגשות הדתיים בעיר. לפחות פרץ ניסה והבין: גם אם בטעות צומחים שחקנים בפריפריה, אם הם לא יגיעו לעיר הגדולה, ספורטאים בקנה מידה בינלאומי לא יוכלו לצאת מהם. ככה זה כשגדלים בתרבות ששמה דת לפני ספורט מקצועני.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

לפחות בת"א, האהבה לספורט זכתה לניצחון חשוב, לא פחות מזה המטורף שהושג על המגרש. עוד רגע של שפיות בחסות הספורט.