"יש בעיות ואפליה אבל אנחנו אוהבים את ישראל": נבחרת הריצה מוכנה למרתון הגברים

ספורטאים מתחרים לא פעם באליפות העולם בזמן שמתחוללות סיטואציות חברתיות סבוכות בארצם. הספורטאים השחורים האמריקאים מחו בשנים האחרונות פעמים רבות על אלימות משטרתית. באליפות הזאת זורקת הפטיש ג'אני קסנאבוייד מדברת על העוולות שעושים לעמי הילידים באמריקה עדיין עד היום. רצת המרחקים המופלאה גודאף טסגאי מתמודדת במצב בו חבל הולדתה טיגראי מותקף על ידי אתיופיה אותה היא מייצגת.

אני שואל מראש את מאמן נבחרת המרתון של ישראל יוסף גזצ׳או אם הוא מעוניין לדבר על הנושא. הוא בשבוע של אליפות ולמה לנו פוליטיקה עכשיו. בשבוע האחרון יש מחאות גדולות של העדה האתיופית על אלימות משטרתית וחוסר צדק בבתי המשפט ונבחרת מרתון הגברים שלנו היא על טהרת עדת יוצאי אתיופיה. גזצ׳או בוחר לדבר. אלופים הם לא מי שנרתעים מהקשה. ״אני איבדתי אח לפני 15 שנים. נהג אמבולנס עבר באדום במהירות מופרזת ודרס אותו. הנהג אפילו לא הועמד לדין. קורים בארץ דברים שלא צריכים לקרות. אני מכיר את הכאב הזה. אבל אני אוהב את המדינה הזו. יש בעיות ויש אפליה, אבל אנחנו אוהבים את המדינה. אני הלכתי מאות קילומטרים ברגל כדי להגיע אליה״.

הנושא הזה עולה בתוך הנבחרת?

״ברור. כל הזמן. זה בוער לאנשים. יש כל מיני דעות לכאן ולכאן. על הנושא הזה וגם כמובן על הנושאים הפוליטיים הכלליים".

ומה עושה מאמן שצריך לשמור על מוטיבציה ואחדות? אומר לאנשים להניח לדברים האלו או נותן להם לשפוך את הלב?

״נותן לאנשים לדבר. נותן לאנשים לפרוק. הם חייבים את זה, אבל אחר כך כשחולצת הנבחרת עליהם נותנים הכל. זוכרים שזה עבור מדינה שאנחנו אוהבים. ולא לשכוח שיש כל כך הרבה אנשים טובים שעוזרים ותומכים״.

גזצ׳או הוא הרבה יותר ממאמן נבחרת שהביאה לנו זכייה באליפות אירופה. הוא הרים את עולם הריצה ברמת השטח ביישוב שוהם בו הוא מתגורר ובכל הארץ. כדאי לישראלים לפעמים להעריך איך הוא נותן לב, גם שהלב שבור, עבור המדינה. גזצ׳או לא מוריד ציפיות. ״מארו (טפרי) ואיימרו (עלמיה) עשו הכנה מצוינת. עשינו הכנה טובה ליד טורינו באיטליה. עכשיו היינו כמה ימים בגיור (כ-100 ק״צ מבודפשט בסמוך לסלובקיה ר.ד) להתרגל לתנאים. אנחנו מצפים משניהם להיכנס לעשיריה הראשונה״.

איתי מגידי, המנהל ההישגי ייצג את ישראל לפני כעשור וחצי. היום הוא חלק ממערכת שיש לה למעשה יותר מרתוניסטים עם קריטריונים לרוץ באליפויות עולם מאשר מותר לה לשתף. בדומה ללא מעט מעצמות בתחומי אתלטיקה שונים.

אתה רצת עבור ישראל בתקופות שזה היה פחות או יותר ״העיקר ההשתתפות״. איך זה מרגיש להיות חלק מתקופה בה ישראל הופכת לסוג של מעצמה במרתונים?

״זה מרגש לראות את הפירות של הרבה עבודה באה לידי מימוש. לאנשים יש תנאים הרבה יותר מקצוענים מאיתנו ובוודאי ממי שבאו לפני״. הוא מדבר על האתגר הגדול, מספר המתאמנים בגילאי נוער שקטן בהדרגה ועל כך שהקריטריונים באופן אבסורדי הופכים קלים יותר ככל שעולים בגילאים.

אבל מצד שני הרחובות מלאים אנשים באמצע החיים שמחליטים לרוץ מרתון.

״אני מקווה שהמבוגרים האלו שרצים לכושר כבר ידחפו את ילדיהם לרוץ להתחרות״.

גזצ׳או רואה את התופעה גם בתוך העדה האתיופית. ״ילדים מעדיפים כל מיני גדג׳טים. הדור של מארו ואיימרו גדל בפנימיות אחרי שעלה לארץ. שם הייתה מודעות לכך״. אבל עדיין הוא רואה חשיבות לריצת החובבים והוא מאמן כאלו לפרנסתו. ״ככל שיש יותר קהל שמבין בתחום ואוהב את זה. זה תומך בריצה התחרותית".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

וקצת היסטוריה להשראה. המרתון המודרני הראשוני היה לכאורה זה של האולימפיאדה הראשונה - באתונה ב-1896. אבל הונגריה ערכה מרתון מבחן כחודש לפני המשחקים לבחור לעצמה משתתף - כך שהמרתון הראשון כנראה נערך בבודפשט כמו המרתון של היום. ניצח בו גיולה קלנר, ממשפחה יהודית שניהלה בית דפוס משגשג ברובע השישי של בודפשט. באתונה הוא זכה במדליית הארד - כשכמה היסטוריונים טוענים כי שני היוונים שהקדימו אותו השתמשו פה ושם בטרמפים.