מאז תחילת גלגולו של הטניס המודרני במאה ה-19, אין ענף שמתחזק תדמית מלאת קלאס וסטייל כמו "הספורט הלבן". השם הזה לא מתאר רק את צבע הביגוד הקלאסי, אלא גם את הטוהר שלו. רק שבעולם משוגע כמו זה שאנחנו נמצאים בו, שלא תמיד הולך למקומות טובים, גם הסדקים בענף מושלם כמו הטניס מתחילים להיווצר.
את הסדקים האלה ראינו טוב מאוד במהלך השנה וחצי האחרונות בטורנירי הטניס השונים, ובשבוע האחרון ברולאן גארוס לא מעט. מלחמת רוסיה-אוקראינה, שלמי שהספיק לשכוח עדיין מתנהלת - כבר כמעט שנה וחצי - היא אחת המכות הקשות שהונחתו על עולם הספורט וכפועל יוצא לא פסחה גם על הענף הכי נקי שיש.
ויתור על טקס לחיצת היד המסורתי לאחר סיום משחק בין שחקנית רוסית או בלארוסית לאוקראינית, חזר על עצמו שוב ושוב בגרנד סלאם הנוכחי ויחזור על עצמו לפחות פעם נוספת. זה צפוי לקרות במפגש בין ארינה סאבלנקה הבלארוסית המדורגת שנייה בעולם ואחת הטוענות לכתר, לאלינה סביטולינה האוקראינית, המדורגת 192 בעולם.
למה לפחות? כי במידה וסביטולינה תדהים את סאבלנקה ותעלה על חשבונה לחצי הגמר, ואנסטסיה פבליוצ'נקובה הרוסיה המתקמבקת תנצח את קרולינה מוצ'ובה הצ'כית, השתיים יפגשו בשלב 4 האחרונות – וכולכם יכולים לנחש מה יקרה בסיום המשחק, או בעצם מה לא יקרה.
סאבלנקה כבר הייתה חלק מהסיטואציה הזו ברולאן גארוס. זה קרה לה בסיבוב הראשון מול מרתה קוסטיוק האוקראינית, כאשר האחרונה סירבה ללחוץ את ידה. גם לסביטולינה הסיטואציה לא תהיה זרה, היא כבר סירבה ללחוץ יד לשתי יריבות רוסיות בטורניר ואפילו לדריה קסטקינה הרוסיה, שבעצמה ביקרה את המלחמה ואת ולדימיר פוטין בעבר.
"לא לחצתי להן ידיים וגם לא אלחץ לסאבלנקה. כלום לא ישתנה", אמרה סביטולינה לכל מי שקיווה שאולי תשנה את החלטתה.
גם לאוהדים נמאס
באופן לא מאוד מוזר, הטניסאים הרוסים והבלארוסים ממעטים להתראיין לכלי התקשורת, שרק מחפשים לשאול על המלחמה, בעוד האוקראינים רק מחפשים את הרגעים שבהם יוכלו להפנות אצבע מאשימה כלפי המדינה שפלשה לשטחה.
סאבלנקה לדוגמה, כבר פעמיים החרימה את מסיבות העיתונאים שלאחר המשחקים מחשש לשאלות הקשות, בעוד סביטולינה טוענת ש"לקיים מסיבת עיתונאים זה דבר נהדר. שחקנים חולקים מהרגעים שלהם על המגרש ומחוץ למגרש".
המלחמה הזו הביאה לעולם הטניס (וכמו שכבר אמרנו, לכל עולם הספורט) שבר עמוק, שסיכויו להתאחות יהיו קיימים רק ביום שבו תוכרז רשמית הפסקת אש ולמען האמת, גם אז לא בטוח שזה יקרה.
בינתיים, מי שלא אוהבים את המנהג הזה, ובלי קשר אליו גם ממשיכים לעשות צרות לענף כולו, הם האוהדים. אם פעם לא היה ניתן לשמוע ציוץ ביציעי הספורט האלגנטי הזה, היום לא מעט שחקנים סובלים מקהל רועש, שמחפש להיתלות על כל התנהגות לא נאותה של שחקן כלשהו, כדי לתת דרור לפרובוקציות.
האוהדים ברולאן למשל, לא אהבו, וזאת בלשון המעטה, את סירוב לחיצות היד של האוקראיניות, ואף גרמו לסאבלנקה לחשוב ששריקות הבוז שנשמעו לאחר המשחק מול קוסטיוק היו מופנות אליה – כשבעצם היו מופנות בכלל לאוקראינית האמיצה. "הופתעתי, אבל אז הרגשתי את התמיכה שלהם", הודתה המדורגת שנייה בעולם לקהל, שמבחינתו רוצה לראות ספורטיביות, ואולי לא ממש מעניין אותו מלחמות.
דוגמה נוספת לאמביוולנטיות בין צדק ואי צדק, יכולנו לראות במשחק הזוגות נשים, כאשר מיו קאטו היפנית חבטה כדור לא מכוון ופגעה במביאת כדורים צעירה (מישהו אמר נובאק ג'וקוביץ'?). תחילה נדמה היה שהאירוע יעבור רק באזהרה, אך הצמד שממול התעקשו לפסול את יריבותיהן – וכך אכן קרה. הקהל במגרש היה המום ושרק בוז על ההחלטה, וגם ברשת לא ריחמו על הזוג שעשה הכל כדי לנצח.
האם עולם הטניס, זה שכל כך התרגלנו שהילה ייחודית זורחת מעליו, "מתקלקל" לנו מול העיניים? או שזה בסך הכל רוח התקופה, שיודעת להעצים ולו את האירוע הכי קטן? אין אמת אחת, ואולי דווקא זו הבעיה הגדולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו