ענבר לניר עמדה ביום שישי על במת המנצחות באליפות העולם בג'ודו שנערכת בדוחא שבקטאר, מדליית זהב על צווארה ודמעות חונקות את גרונה. הג'ודוקא בת ה־23 חתמה בכך דף חדש בספרי ההיסטוריה של הענף בישראל.
לניר היא אלופת העולם השלישית בכל הזמנים בתחרות היוקרתית, לאחר ירדן ג'רבי ושגיא מוקי, מה שמציב אותה כבר עכשיו כאחת מהמועמדות הרציניות לזכות במדליה גם באולימפיאדת פריז 2024. במהלך היום הטוב בחייה לניר סיימה את כל הקרבות שלה באיפונים, ולא נתנה גם למדורגת ראשונה, אליס בלאנדי האיטלקייה, לעצור אותה. בגמר הכניעה את אנדריי צ'אומאו הצרפתייה, סגנית האלופה מריו 2016, והפכה לגיבורה בארץ הקודש.
"בחיים לא ציפיתי שזה יסתיים עם 'התקווה', אבל אני לא יכולה להיות יותר מאושרת מזה", אומרת לניר בראיון מיוחד ל"ישראל היום".
היה לנבחרת שבוע פחות מוצלח, איך התגברת על זה?
"ניסיתי להזכיר לעצמי שכל אחת עושה את הדרך שלה. אני חושבת שהנבחרת עשתה הכנה טובה ושכולן נתנו 100 אחוז. לכולן הגיע לזכות במדליה, וממש התבאסתי בשבילן. אפילו הייתי בסוג של דיכאון מכך שהן לא הצליחו. עשיתי עבודה עם עצמי והזכרתי לעצמי שזה היום שלי, ושלא משנה מה היה לפני או אחרי, כי גם באולימפיאדה זה יהיה ככה. זו סיטואציה מושלמת כשצריך להתמודד עם תוצאות, כשהן טובות וגם כשלא - כמו שהיה לי באליפות אירופה, שכולן זכו במדליה ואני לא".
מה השתנה בך?
"התבגרתי. הצלחתי לפתח שקט נפשי, לזכור שאני ראויה עוד לפני שהקרב מתחיל ואז התוצאה לא משנה. כשאני באה עם ראש נקי כדי לעשות את הג'ודו שלי, ולא לפחד להפסיד או ליפול או לתת למחשבות להשפיע עלי, אז הדברים באים לידי ביטוי".
כשהגעת לקטאר, ידעת שאת הולכת לעשות את זה?
"ממש לא. ציפיתי מעצמי להיות על הפודיום, גם כי הגעתי מדורגת וגם בגלל השיחות עם המאמנים, וידעתי שאם אסיים מחוץ לפודיום זו תהיה אכזבה, אבל בחלומות הכי ורודים שלי לא ציפיתי לסיים ככה".
זה היה יום מושלם מבחינתך, לסיים את כל הקרבות באיפונים.
"הרגשתי טוב על המזרן והייתי בטוחה בעצמי, גם בחצי הגמר מול האיטלקייה. ידעתי שזה יהיה קרב לא קל וכשהייתי בפיגור ווזארי, ראיתי שיש לי כמעט שתי דקות, וידעתי שאם אני מגיעה לסיטואציה שלי, לאחיזה, אני צריכה שזה יקרה רק פעם אחת".
איך משמרים את היכולת הזאת עד לאולימפיאדה בפריז בקיץ הבא?
"שום דבר לא ישתנה, אני עושה את אותה העבודה. בכל יום מנסה להיות יותר טובה מאתמול, וזה לא ישתנה. יש לי עוד מה לעשות".
העלית את רף הצפיות עכשיו.
"יש לי את הציפיות שלי מעצמי. אני יודעת ומאמינה שאני יכולה לנצח כל אחת בקטגוריית המשקל שלי. זה היה רק עניין של זמן עד שאגיע למקומות האלה. שני (מאמן הנבחרת, א"א) לא היה מופתע מהזכייה שלי, כי הוא ציפה לזה וגם אמר לי את זה לפני התחרות".
מה הברכה הכי מרגשת שקיבלת?
"קיבלתי מלא הודעות, ולא הספקתי לראות את הכל, אבל השיחה עם ההורים ועם החבר שלי יונתן היתה מרגשת בטירוף".
איך את הולכת לחגוג?
"יש לי רענון נהיגה ביום שני, אז נראה לי שאני הולכת לדחות את החגיגות. אבל אני נהנית עכשיו. אולי ייקח לי שנה וחצי לעכל, אולי כשאקבל את הפאץ' האדום על הגב שאומר שאני אלופת העולם. יש לי שבוע חופש, שאנצל אותו כדי להיות בבית ועם החבר".
זכית במדליה בזמן שבארץ עסוקים במבצע בדרום.
איך ההרגשה לנצח בתקופה כזאת?
"אני שמחה להקדיש את המדליה שלי לתושבי הדרום, שעוברים תקופה לא פשוטה, לחיילי צה"ל ולכל אזרחי מדינת ישראל. היה לי חשוב לעשות משהו טוב בימים כל כך מורכבים וקשים, ואני שמחה שהצלחתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו