כמעט משום מקום, פרצה אלינו לתודעה בסוף השבוע האחרון אולגה טסצ'יאב, שבגיל 18 באליפות אירופה הראשונה שלה בבוגרות, הפכה לסגנית האלופה בקליעה יחד עם סרגיי ריכטר, בתחרות המעורבת ברובה אוויר למרחק 10 מטרים.
היא נולדה וגדלה בנשר, וכיום היא משרתת בחייל הים. את חיידק הקליעה, הדביקו לה כבר מגיל 10 כשהחלה לירות לאחר שהאחים שלה הביאו אותה למטווח הקרוב לביתם בקיץ 2014 ומאז היא לא ממש יצאה ממנו.
למרות שאחיה השאירו את הענף בגדר תחביב, אולגה עצמה הפכה אותו לקריירה, וכיום מנסה להגשים את החלום ולהגיע למשחקים האולימפיים בפריז בשנה הבאה. "זה הפך אצלנו לעסק משפחתי", היא מספרת בראיון "לישראל היום". "גם ההורים הצטרפו, הם הגיעו איתי עכשיו לאליפות אירופה ואני סוחפת אותם, אין להם ממש ברירה".
מה מושך כל כך בקליעה?
"תמיד אהבתי להתגאות בזה כשהייתי יותר צעירה, כי נשק נתפס משהו כזה יותר גברי, משהו מרתיע. הרגשתי מגניב לבוא ולהגיד – 'אני יורה ברובה אוויר', ואז אנשים לא מבינים מה זה ואני מתחילה להסביר. אבל זה הרבה יותר מזה, יש את העניין של הדיוק, יש בזה משהו נורא אמנותי. צריך למצוא את הרוגע, מה שקשה מאוד למצוא בחיים: זה שנייה לעצור ולגרום לגוף לא לרעוד, לנשום עמוק ולתת למנוחה לעשות את שלה".
אבל לאחרונה בעיקר באירועים הגדולים, הגמרים הפכו לחגיגה, עם עידוד ומוזיקה. איך מצליחים להתעלם מזה?
"את האמת זאת היתה הדאגה האחרונה שלי, יש אטמי אוזניים טובים וגם אתה כל כך מרוכז בעצמך ובעבודה שצריך לעשות, שהרעש לא מזיז לי בכלל. נכנסים לסוג של מדיטציה וכל השאר הופך לרעש לבן".
מה החברות שלך אומרות על מה שאת עושה?
"הצלחתי בזמן האחרון לשכנע כמה מהחברות שלי מבית הספר לבוא איתי, אחת מהן גם התחילה לירות באקדח. בהצלחה כולן לא מבינות מה זה, אחר כך זה מעניין אותן. אני שולחת להן מתי נכנסת לגמר והן גם נכנסות לתוך זה ומתחילות לעקוב".
כמה פעמים אמרו לך שקליעה זה לא ספורט?
"אני לא יכולה לספור את זה בשתי ידיים. זה היה הזוי בהתחלה, אבל אתה מתחיל להיכנס לוויכוחים ומסביר לאנשים: 'תראו את הגדול של המטרה, זה לא במרחק יריקה - בואו תנסו'. כשהם מנסים את זה בעצמם, הם מבינים שזה לא מה שהם ציפו וחוזרים בהם. יש גם קטע שאני מסבירה שאם זה לא היה כזה קשה, זה לא היה ספורט אולימפי, יש סיבה לזה שזה אחד הענפים הוותיקים".
יש כבר חלומות על האולימפיאדה?
"ברור שיש. אני מנסה להשיג את הקריטריון, זה בלו"ז שלי ורוצה להגיע לשם. אני מוכיחה מאימון לאימון ומתחרות לתחרות שאני כן יכולה לעשות את זה, ופשוט לא צריכה לוותר, אפשר להשיג הכל – פשוט לעבוד, להיכנס בין הכוונות ולירות".
מה היא מייצגת עבורך?
"זה לשבת אחת לארבע שנים בקיץ ולצפות באירוע שהוא נורא ססגוני ומושך, לראות אנשים בוכים ואחרים שמחים. לראות אותם מתעסקים בלהיות אמנים בענף ספורט שלהם. ברגע שאני נכנסתי לקליעה והבנתי שזה גם ספורט אולימפי, אז לאט לאט הבנתי את גודל האירוע הזה, מבינה שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול ואני רוצה להיות חלק מכל הדבר הזה".
איך ההרגשה להיות סגנית אלופת אירופה?
"הרגשה קצת מפוספסת, כי כבר הגענו לגמר. אבל זאת התחלה טובה מבחינתי, זה היה קרוב והובלנו 6:0 ובסוף הפסדנו לנורבגיה. זה עניין של ניסיון, למצוא את היום הנכון והאיזון. אבל בכל זאת השגתי מדלייה ראשונה בבוגרות באירוע גדול. נכון, יש קצת את הבאסה הראשונית, אבל אולי בעוד שבוע, אני אגיד – 'וואלה אני סגנית אלופת אירופה' ואי אפשר לבטל את זה, זה יתחיל לחלחל, אבל הפנים כבר קדימה".
זאת היתה תחרות מעורבת לגברים ונשים, איך היה החיבור עם סרגיי ריכטר?
"יש פער של 15 שנה ביננו, זה קצת מוזר, אבל היחסים הם כמו של אח ואחות. הוא בהחלט מנטור בשבילי, יש לי הרבה מה ללמוד ממנו. כשהוא נותן טיפים, או שאני באה ומתייעצת, זה איך שזה יוצאת מהשיחה. הוא נורא רוצה לעזור, הוא המודל לחיקוי שלי והיחיד בינתיים, ואני מנסה לספוג כמה שאני יכולה וכמובן להגיע כמה שיותר להישגים איתו".
איך את מסבירה את זה שכמעט ואין נשים שמתעסקות בקליעה?
"אני חושבת שבשנים האחרונות כן יש הרבה נערות שמושכות את הענף קדימה. זה נעצר קצת בבוגרות, אבל זה בינתיים, כי יש בנות שבונות את עצמן וצריך לקוות שזה ימשיך וצריך לדחות עוד יותר את החשיפה של הספורט. בכללי הוא לא ספורט כזה פופולרי, אנשים לא כל כך צופים בו, מה גם שהוא נשמע קצת מוזר ולא 'ספורט'. לי גם היה מזל שיש לי מטווח 5 דקות מהבית, וזה אחד הגורמים שמשכו אותי אליו, אבל חושבת שעם ההנהלה הנכונה, העבודה הנכונה וההתאחדות הנכונה, נצליח לחשוף את הספורט הזה יותר ונגיע יותר גבוה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו