במשך שנים האתלטיקה הישראלית נחשבה למעצמה במשחקים הפראלימפיים, כשהספורטאים בכחול־לבן הצליחו להשיג מספר מרשים של 114 מדליות, מתוכן 36 מזהב. אלא שמאז שהקופץ למרחק יוגב קנזי זכה בארד במשחקים בסידני ב־2000, הענף הלך אחורה ומספר מועט של ספורטאים הצליחו להגיע למשחקים ולא התקרבו לדוכן המדליות.
מי שמנסה עכשיו לשנות את המצב הוא זורק הדיסקוס אבישי אלמקייס, שפתח השבוע את עונת התחרויות הבינלאומיות עם מדליית הכסף בגרנד פרי בדובאי. עבור אלמקייס, בן 24 מאיל"ן חיפה, זו המדליה הבינלאומית הראשונה בקריירה. בתחרות הזו בשנה שעברה הוא דורג רק במקום העשירי, והוא התחיל להתאמן בענף רק חצי שנה קודם לכן.
הדרך שלו לאתלטיקה היתה רצופה מהמורות. אלמקייס, המיתמר לגובה של 2.05 מ', החל את הקריירה הספורטיבית מטבע הדברים בכדורסל, ואביו שמעון אלמקייס היה שחקן בעצמו במכבי קריית מוצקין בליגה הלאומית.
כשנראה היה שאבישי הצעיר מממש את הנתונים הפיזיים ופורץ לרמות הגבוהות, הכל נקטע בעקבות סדרה של 15 ניתוחים שבאו לתקן תופעה של כפות רגליים הפוכות, קלאב פוט, שאיתה נולד.
בגיל 15 הוא עשה את המעבר לכדורסל בכיסאות גלגלים, שם צורף לנבחרת העתודה של ישראל והמשיך גם לנבחרת הבוגרת. לפני שנה וחצי, לאחר שצפה במשחקים בטוקיו 2021, הוא הציב לעצמו מטרה - להביא מדליה בפריז 2024.
"כילד הלכתי עם אבא שלי למגרשים", משחזר אבישי בראיון ל"ישראל היום". "אין מקום שהוא הגיע אליו ולא הייתי איתו. כך התאהבתי בכדורסל, וכילד לא היה הבדל ביני לבין ילדים אחרים, למעט הפעמים שהייתי צריך לעבור ניתוח בגלל המצב הבריאותי.
"למרות שהייתי דומיננטי, כל פעם שעברתי ניתוח זה החזיר אותי לאחור. הייתי חוזר להיות שחקן רוטציה, ולאחר השיקום חוזר לככב. ביום־יום לא רואים אצלי את המגבלה, אולי רק אחרי אימונים שקצת כואב לי, אבל אי אפשר למצוא ספורטאי שלא כואב לו לאחר אימון".
היו רגעי משבר?
"בגיל 15 קצת ויתרתי. המצב הרפואי היה לא פשוט, ואמרו לי שאני צריך לעבור עוד ניתוח. כבר אמרתי שאני לא רוצה, כי זה היה קשה לא רק פיזית אלא גם נפשית, אז אבא שלי בא עם ההצעה לעבור לכדורסל בכיסאות גלגלים".
אז למה לעבור לאתלטיקה?
"באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני רוצה ענף יחידני, להביא תואר למדינה שלי, הישג מכובד של מדליה אולימפית. צפיתי באולימפיאדה בטוקיו, ואז נפגשתי עם ראשי ההתאחדות ועם היועצת המקצועית לימור גולדברג. שאלתי מה יכול להתאים לי, ואז המליצו לי על הדיסקוס בהתאם לנתונים הפיזיים שלי".
איך היה לעשות את המעבר מכדורסל לאתלטיקה?
"זה לא היה פשוט. בשנה שעברה עוד שילבתי, כששיחקתי בבית הלוחם בחיפה ובמקביל התאמנתי באתלטיקה. זה היה מאתגר, אבל אנחנו ספורטאים ולא מתלוננים, מה שאומרים לנו אנחנו עושים".
אתה זוכר את האימונים הראשונים באתלטיקה?
"זה החזיר אותי אחורה כמו אחרי הניתוחים, שוב לא הייתי מספר אחת. אמרתי לעצמי שאני צריך להיות הטוב ביותר, וזה מגיע רק בעזרת עבודה קשה ונכונות להצליח. זה מה שאני עושה עד עכשיו, ויש לי עוד הרבה עבודה".
והנה זה הצליח עם מדליה ראשונה. מה ההרגשה?
"היו לי מדליות לפני כן, כשזכיתי באליפות ישראל, אבל זאת המדליה הבינלאומית הראשונה שלי. זה פשוט מטורף, חוויה לא נורמלית כשאתה יודע כשאתה מייצג את המדינה שלך. הייתי עם דמעות בעיניים, זה היה החלום הגדול שלי, להביא הישגים. ואני רק בהתחלה".
"אין מספיק חשיפה"
אתה מרגיש את השיפור?
"כמובן, בכל אימון. אם לא הייתי משתפר אז לא הייתי אוהב את זה, אבל אני ספורטאי פרפקציוניסט. זה שיפור מיום ליום בזכות המאמנים שלי אור כתב ומרגריטה דורוז'ון, בזכות כל הצוות והמעטפת שנותנים לי את התמיכה והכוח להצליח".
בעבר היינו מעצמה באתלטיקה והן חלפו. נראה שיש עכשיו התעוררות – למה זה, לדעתך?
"יש פרויקטים לגיוס מאמנים חדשים וספורטאים, כשהמטרה היא להחזיר עטרה ליושנה - להיות בטופ של האתלטיקה בספורט הפראלימפי העולמי".
יש דברים שאתה רואה שעדיין צריך לשפר?
"אפשר תמיד לשפר מבחינת סיקור תקשורתי. אני חושב שהבעיה בספורט הפראלימפי היא שאין לו מספיק חשיפה, ואני מקווה שבזכות ההישגים שאני וחברים שלי משיגים, נחזור לימים הגדולים".
"דרך ההצלחות אני מאמין שניצור באזז והוא יישאר, כמו הספורטאים האולימפיים. החלום הוא שיגיע היום שנלך ברחובות ויזהו אותנו, יבקשו להצטלם, כל זה כדי לשמח את המדינה וכל אדם".
אז מה החלום הגדול?
"מדליה בפריז 2024, כדי לשמח את המדינה ואת המשפחה, את ההורים והאחיות וכל מי שהיה סביבי ברגעים הקשים. אמשיך לעבוד קשה בשביל זה ואגיע כל יום לאצטדיון ולחדר הכושר. להצליח בגדול למען מדינת ישראל, שהדגל יתנוסס כמה שיותר גבוה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו