על דבר אחד אין עוררין. בכל דירוג של הספורטאים היהודים הגדולים בהיסטוריה במאה האחרונה, תמיד יופיע שמו של דיק סאוויט בעשירייה הפותחת. הסיבה היא ברורה: הוא משלב הישגים ספורטיביים אדירים - הטניסאי היהודי הגדול בכל הזמנים, השתמש בספורט כדי להילחם באנטישמיות ממנה סבל, ועזר להקים את הטניס המקצועני בישראל לאחר קום המדינה.
עד כמה יהדותו של סאוויט ליוותה אותו לאורך כל הקריירה ניתן לראות כמובן, באופן שבו למד את הספורט שהתמחה בו. מבלי שלקח אפילו שיעור טניס אחד בחייו, דיק סאוויט לימד את עצמו טניס בגיל 14 והפך למקצוען בעידן הטרום מקצועני מבלי ששום מאמן מלווה אותו. הוא עבר פציעה במכללות ככדורסלן, שירת את מדינתו ארצות הברית במלחמת העולם וחזר לניו ג'רסי כדי להפוך במהירות לטניסאי הכי טוב בארצו של הדוד סם.
ב-1951 הוא שבר רצף של 13 זכיות רצופות של טניסאים אוסטרלים באליפות אוסטרליה, כשבדרכו לגרנד סלאם הראשון שלו הוא גבר על שלושת הכוכבים המקומיים - קן מקגרגור, פרנק סדגמן, וג'ון ברומוויץ'. בהמשך אותה עונה הוא היה ליהודי הראשון שזוכה בווימבלדון. הוא השלים זכייה של שני גרנד סלאמים בשנה, עניין נדיר למדי בימים ההם עבור הטניס האמריקאי.
אבל כמו תמיד שדובר בספורטאים יהודים במאה הקודמת, בסוף הזהות שיחקה תפקיד. למרות שהוביל את נבחרת ארצות הברית עד לגמר גביע דייויס מול אוסטרליה, הקפטן פרנק שילדס ( סבה של כוכבת האייטיז ברוק שילדס, ושתיין אנטישמי) החליט שלא לזמן אותו לגמר ולא באמת הסביר למה. אבל הסיבה הייתה ברורה. הספורט הלבן לא אהב לראות בקאנטרי קלאבס שלו יהודים מצליחים ובטח לא כאלה שמייצגים את ארצות הברית בענף שהחל להפוך אט אט למקצועני יותר.
בהמשך אגב, סבלו בדיוק מאותה הבעיה השחקנים השחורים בארצות אבל כמו שאמר ארתור אש, גדול הטניסאים השחורים הגברים בארצות הברית: "הם לא אהבו לראות אותו שובר את תקרת הזכוכית". ואש עצמו ידע על מה הוא מדבר וכמה הוא חייב לסאוויט על פריצת הדרך שעשה עבור הספורטאים השחורים בענף, ממש כמו שעשו יהודים אחרים בענפים נוספים בארצות הברית.
התקרית האנטישמית גרמה לסאוויט לפרוש. הוא לא אמר במפורש את המילה, אבל כעסו היה ברור. הוא הודיע שאליפות ארצות הברית באולמות ב-1952 תהיה הטורניר האחרון שלו, ואחרי שניצח בגמר הודיע על פרישה בגיל 25, כשהוא בשיא הקריירה. כעבור ארבע שנים הוא חזר באופן חלקי לסבב, צירף עוד שתי זכיות באותו טורניר ב-1958 ו-1961 אך לא חזר להתחרות בטורנירים הגדולים. הוא טען תמיד שעבר לעולם העסקים כדי להרוויח יותר כסף ובטניס לא היה אז מספיק בשביל לפרנס משפחה.
המשימה הבאה שלו הייתה להרים את הטניס בישראל. הוא ראה בכך נקמה במי שלא רצה יהודים על המגרש בארצות הברית, יקבל אותם ברחבי העולם עטופים בדגל ישראל. אחרי שזכה במקום הראשון במכביה ב-1961 החל להיות מעורב בפיתוח הענף בישראל, וסייע בהקמת מרכז הטניס הישראלי ברמת השרון. דור הנפילים של הטניס הישראלי: שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, גלעד בלום ושחר פרקיס חייבים רבות לאיש שהתעקש להביא את הטניס המקצועני לישראל.
עוד לפני שנפטר הלילה, התעקש לדבר על כך שהקריירה שלו לא הייתה פספוס, ושלפחות הוא זכה לשחק בצורה חצי מקצוענית עם הבן שלו. כשנשאל האם שער מגזין ה'טיים' של שנת 1951 הוא הרגע הכי זכור בקריירה שלו, אמר שממש לא, אלא דווקא הזכייה עם בנו באליפות ארצות הברית להורים וילדים, שלושים שנה בדיוק לאחר מכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו