הספורטאיות במדינת ישראל נותרו לבדן

בוועד האולימפי הישראלי היו עסוקים אתמול (רביעי) כל הערב בניסיון להבהיר שלפתחם לא הגיעה שום תלונה עלהשחיינית והמאמן שקיימו יחסים לא ראויים. ראוי לציין שאמנם השחיינית היא אחת הבכירות והמאמן הוא מהבכירים בארץ, אבל הרומן האסור ביניהם לא התרחש במסגרת אולימפית.

אבל נשאלת השאלה, האם זה מה שחשוב? האם כאשר לראשונה בספורט האולימפי עומדת אישה בראשות הוועד, לא הכי חשוב להגיד 'אנחנו נבדוק ונגן על כל ספורטאית'? האם איגוד השחייה שגם בראשו עומדת מנכ״לית, שעוד מתעקשת על העניין המגדרי ופועלת בנושא, לא היה צריך לפרסם הבהרה שהשחייה הישראלית היא מקום בטוח לשחייניות ושחייניים.

לכולם היה חשוב להבהיר שמדובר רק באגודה ולא בנבחרות או בוועד האולימפי. אז אם האגודה רקובה, כל הגורמים האחרים נקיים? לא למדנו כלום מפרשת אצילי ומיכה? תנו גב לספורטאית שלכם.

הספורט בישראל מופקר כי כל שנה מתחלף פה שר ספורט. מצד אחד כולנו רוצים לראות עוד נערות ונשים בספורט, אך מאידך אנחנו לא מצליחים לספק סביבה ראויה עבורן. כל מקרה כזה, גם אם נעשה בהסכמה ובטח אם לא, גורם להורים ברחבי ישראל להרים גבה ולשאול את עצמם, האם החוג, המועדון, האגודה והנבחרת הן מקום בטוח עבור הנערות שלהן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כרגע, כל עוד יעל ארד, איגוד השחייה והפוליטיקאים שותקים, אף אחד לא יכול להתחייב שככה הדבר.