יש אנשים שהתעצבו ביום בו רפאל נדאל זכה במלבורן בתואר הגרנד סלאם ה־21 שלו, שעלה מאז ל־22, וגם לג'וקוביץ' יש 21; שניהם עקפו את רוג'ר פדרר במרוץ לשיא הזכיות.
רבים מאוהדיו רצו שיפרוש עם איזושהי הוכחה סטטיסטית או תעודה לפיה הוא הטניסאי הטוב בהיסטוריה ועל כך אין עוררין. אבל זה לא המצב, ולשלושת הטניסאים קייס מכובד בשאלת הגדול ביותר, למי שזה חשוב לו. פדרר חשוב יותר משאלת הטוב בהיסטוריה, הוא קבע את הסטנדרט.
ההתייחסות לטניס קיימת לאורך ההיסטוריה: ויליאם שייקספיר מזכיר טניס במחזה "הנרי החמישי", ואנה קרנינה של טולסטוי משחקת בו. החוקים נוסחו בבירמינגהם בסביבות 1865, אבל את מה שאתם רואים היום ברמות־העל של טניס הגברים המציא רוג'ר פדרר.
לגבי הטכניקה והאסתטיקה בכל חבטה שלו אפשר למצוא הסברים והדגמות ביוטיוב, ולסטנדרט הזה לטעמי התקרבו רק מעטים. שנית, בכל הקשור ליציבות, הוא הראה שעונה טובה באמת היא יותר מזכייה בגרנד סלאם אחד, וקריירה גדולה באמת אורכת יותר מעשור.
שלישית, מבחינת שלמות המשחק - פדרר הופיע על בימת הטניס כשהענף עדיין מידר שחקני חימר, מומחי דשא ומי שכוחם במגרשים מהירים, אבל נראה כמו ענק שפוגש בתשוקה ובכישרון כדור שניתז אליו מכל משטח. עדיין יש ניואנסים, אבל הלוואי שנראה עוד שחקני חימר כמו פדרר או שחקני דשא כמו נדאל. כל אלו קשורים לסטנדרט הפדרריאני. וכן, שניהם עמדו בו.
והיו גם הסטנדרטים התרבותיים. פדרר הופיע בעולם בו יש תחושה שכדי שהטניס יפרח הוא צריך כוכב אמריקני גדול או בריטי מצליח בווימבלדון. היום אלו שטויות. הענף משגשג גם אם כוכביו משווייץ או מסרביה. ולא פחות חשוב - התחושה שיריבות גדולה צריכה "קצת דם רע". זה נכון בשכונה, לא באולימפוס.
פדרר נלחם בחברו הטוב נדאל וגם בג'וקוביץ' במלוא הכבוד והרוח הטובה. לא כדי להכריע את שאלת הגדול מכולם אלא כדי לחקור לאיזו רמה אפשר להגיע בטניס.
