גיא ניב סיים אתמול את הקטע העשירי בטור דה פראנס, לפניו עוד 11 קטעים, עד שיגיע לשדרת האליזה - הגרנד פינאלה של המרוץ הגדול בעולם. אחרי שבוע פתיחה מרשים, שבו ישראל פרמייר טק חגגה ניצחון היסטורי בקטע בטור, וניב היה שותף לאחת הבריחות המרשימות בקריירה, הרוכב הישראלי סיכם עבור "ישראל היום" את מה שעבר עליו עד ליום המנוחה השני.
"הפתעתי את עצמי". שבוע מלא ראשון בטור מאחורינו, ואיזה שבוע זה היה! שלב הפאבה, שהבטיח המון וקיים בצורה בלתי רגילה, היה חוויה מדהימה עבורי. הפאבה אימתני כמו שהוא נראה בטלוויזיה, ובמציאות אפילו יותר - וההוכחה לכך היא שבשני המקטעים האחרונים בקושי הצלחתי להחזיק את הכידון, בגלל החתכים שנוצרו לי ביד כתוצאה מהזעזועים של הקובלסטונס. הפתעתי את עצמי לטובה בשלב הזה, שבו הרגשתי סוג של נקודת מפנה בטור. מאותו רגע התחלתי להרגיש הרבה יותר בעניינים, וגם ידעתי שלמעשה סיימנו את ימי הפתיחה המישוריים ואנחנו מתחילים להיכנס לעליות, שבהן אני מרגיש יותר בנוח.
מובן שהרגע הכי מרגש באותו היום היה כשהייתי 4 ק"מ לסיום השלב ושמעתי "Simon won". אני לא יכול לתאר את הצמרמורות בכל הגוף, ואת צעקות השמחה ששיגרתי למכשיר הקשר שלנו. סיימון קלארק עשה רכיבה מדהימה באותו היום, וכל הקרדיט לניצחון מגיע לו, אבל גם לכל האנשים שעומדים מאחורי המערכת הזו כבר כמה שנים טובות, ובראשם כמובן סילבן אדאמס ורון בר־און.
"הטור קשה, עצבני". ממשיכים הלאה. הימים הבאים נפתחים במהירויות מטורפות, וקרבות ארוכים מאוד בכל שלב עד שהבריחה של אותו יום מצליחה. לקבוצת הבריחה בשלב 6 לקח כמעט שעתיים עד שפתחנו פער, שבהן כיסינו כ־100 ק"מ. את השלב עצמו סיימנו במהירות ממוצעת מטורפת של 49 קמ"ש, לשלב הבא של 220 קילומטרים. הטור קשה, עצבני, אכזרי. אבל אני פה ומרגיש טוב, וידעתי ששלב 9 הוא שלב שיכול להתאים לי מאוד. היו בו עליות ארוכות ובסיומן הגענו אל האלפים של שווייץ וצרפת. אחרי יותר משעה בפלטון הצלחתי עם ההתקפה הנכונה להשתלב בבריחה גדולה וסופר־איכותית. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, וכל רוכב לידי הוא שֵׁם יותר גדול מהאחר: טיבו פינוט, בוב יונגלס, וורן בארגיל, ריגוברטו אורן, וואט ואן ארט.
העובדה שהצלחתי להיכנס לבריחה כזו היא לבדה משהו שאני יכול להיות שמח בו, אבל אני רוצה יותר. קיוויתי שנקבל פער מספיק טוב מהפלטון, אבל העובדה שוורן היה בבריחה, ובתחילת היום הפער שלו מהמוביל בדירוג הכללי היה רק 3 דק', בעצם חיסל את הסיכויים שנפתח פער גדול. בתוכי ידעתי שהסיכוי להגיע לפיניש ולהשיג תוצאה יפה נמוך מאוד, אבל עשיתי כל שביכולתי. 2 ק"מ לקצה העלייה האחת לפני אחרונה של אותו השלב היתה התקפה בפלטון, ו"קפצתי" עליה: במקום להגביר את הקצב לאט־לאט, כמו ששאר הרוכבים בבריחה עשו, הכנסתי עצמי מעל לסף אבל שילמתי על זה די מהר ונשארתי מאחור. למרות הסיום, אני עדיין יכול לראות את היום הזה כמוצלח וכמעודד מאוד להמשך.
טיול בר־מצווה. השבוע נפתח בשלושה ימים אימתניים בהרי האלפים. בקטע 12 נטפס גם את ה"גאליבייה" וגם את ה"אלפ ד'ואז", שתי עליות אייקוניות, שכילד בטיול הבר־מצווה עם אבא שלי עמדתי על שתיהן וראיתי את הטור חולף על פניי. אני מאוד מחכה לעליות האלה - הפעם כרוכב. ומילה אחרונה אבל חשובה - אני מתחיל לראות יותר ויותר דגלי ישראל לצידי הכבישים, ולא מעט הורים עם ילדים שמגיעים בעקבות הטור ועוצרים לעודד. זה מרגש ברמות ומחמם את הלב. הלוואי שזה ימשיך לתפוס תאוצה ונראה יותר ישראלים מגיעים לעודד בצרפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו