עונת הטניס המוזרה שעוברת על העולם, רשמה היום (ראשון) עוד פרק בטורניר ווימבלדון שהפך השנה אף הוא, למעין טורניר ראווה.
לא רק הקורונה נפלה על העולם, גם מלחמה בין רוסיה לאוקראינה שפגעה אף היא בספורט והוציאה ממנו הרבה מן העוקץ, בטח בספורט הלבן. זה היה משחק בין שני הילדים הרעים של הטניס, כאשר מי היה מאמין שדווקא נולה יהיה הילד הטוב בקרב הזה.
ניק קיריוס הוא פליט מעולם אחר של הטניס העולמי בשל ההתנהגות שלו, שמזכירה זמנים אחרים. אבל מבחינת טניס, גדול ככל שיהיה, הוא פשוט נולד בדור הלא נכון. כי כל עוד הטריו הגדול בהיסטוריה משחק, כמו שהוא אמר מיד אחרי המשחק, ספק אם נזכה לראות אותו בעוד גמר גרנד סלאם.
בכנות אופיינית הוא הסביר כמה מאמץ נפשי ופיזי צריך כדי להגיע לגמר של אחד מהסלאמים ובעצם הדגיש כמה השוויצרי, הספרדי והסרבי הם חד פעמיים.
הטורניר סיפק הצצה לדור הבא של הטניסאים. מוכשר מאוד, מרובע מאד וחסר סקס אפיל לחלוטין. רגע אחרי הפרישה של החבורה המדוברת הטניס ייפתח לחלוטין, אבל קיים סיכוי לא רע שיהפוך למקבילתו הנשית: לא יציב, משעמם רוב הזמן, עם גיבורים שמתחלפים בכל טורניר ועם עוצמות נפשיות של מלניאל ממוצע. במילים אחרות, אין למה לצפות.
אבל עד אז מוטב שנהנה. מרפאל נדאל הבלתי נגמר והמרגש, מג׳וקוביץ׳ שמתעקש להוכיח שהוא בסוף יהפוך להכי גדול, ועם פדרר שאמר השבוע שישמח לדרוך עוד פעם על הדשא היוקרתי. ניפגש בניו יורק, אם כמובן יתנו לסרבי להיכנס ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם.
