כולם מדברים על ניק קיריוס. בעד או נגד, טוב או רע, מועיל לספורט או מזיק לו - לכל אחד יש דעה ואת הפורמט להביע אותה. התקשורת, הציבור והרשתות החברתיות עוסקים בימים האחרונים במעלליו של האוסטרלי שאמור היה לשחק היום (שישי) לראשונה בקריירה בחצי גמר גרנד סלאם (אלא שרפאל נדאל לא התגבר על הפציעה בבטן והודיע אמש שהוא פורש מהטורניר), והדיון מרתק לא פחות מהדמות שמייצרת אותו.
כמו כוסברה, קיריוס לא משאיר את החך אדיש. או ששונאים אותו או שמתים עליו. או שאלרגים אליו, או שטוענים בתוקף שהוא משדרג כל מנה. לשונאים, יש את הסיבות שלהם. "מי שאוהב את הטניס של ניק קיריוס כנראה לא אוהב טניס" כתב פלוני בטוויטר, וזכה לתהודה ותמיכה.
בעיני רבים, האוסטרלי בן ה־27 הוא המייצג של כל מה שרע בספורט הלבן. אין בו אלגנטיות וקלאס, הוא חפפן, חוצפן, לא משקיען, עד כדי כך שהוא מבצע במודע את החטא הגדול ביותר של הספורט - לוקח פוטנציאל טהור וגלוי לעין וזורק אותו לפח. שלא לדבר על הפה המלוכלך, הקללות, היריקות לעבר הקהל וההתנהגות מחוץ למגרש.
השבוע, בדיוק ביום שבו אמר ש"כל פרסום הוא פרסום טוב", פורסם כי הוא יעמוד לדין בעקבות תקיפה של חברתו לשעבר.
מבחינת מתנגדיו, הטניס הוא משחק והתוצאות שהוא משיג לא יכולות להסתיר את המעטפת. עבורם קיריוס הוא "הילד הרע" של הטניס, וידוע שתדמיות נצמדות לבן אדם עם דבק מגע.
בצד השני, ישנם האוהבים. הם פה בגלל קיריוס, הטניסאי והאדם, אבל גם בגלל השונאים. האנטגוניזם שמייצר האוסטרלי אצל "המעמד העליון" משך אליו את כל הנון־קונפורמיסטים, המורדים, אלה שרואים בספורט השתקפות של החיים עצמם.
תומכיו של האוסטרלי לא מחפשים שלמות וטוהר מידות, את זה יש בשפע אצל אחרים. הם רוצים את החספוס, הסיפור האישי, הפתיחות, ואת כל מנעד הרגשות שיש לאדם להציע. וקיריוס, הוא הדבר הכי קרוב בטניס העולמי לעולם ומלואו.
הוא מסוגל להוציא את העצבים עם הגשה נמוכה ומתריסה ושנייה אחר כך לייצר נקודה מבריקה שמשאירה פה פעור, יש לו את היכולת להתנהג כמו פושטק חסר רסן ורגע אחר כך להוציא מהפה משפטים מלאי רגש שמייצרים חמלה. עבור אותם אלה שמתייחסים לספורט כבידור, קיריוס הוא הבדרן הטוב ביותר מבין הטניסאים. הם לא שופטים אותו, הם מרגישים אותו. הם בעיקר מתרגשים ממנו.
מהחושך לאור
טורניר ווימבלדון הנוכחי, שבו עלה קיריוס לראשונה בקריירה לחצי גמר גרנד סלאם, הצליח להעצים את הדיון הזה. את האנטי כלפיו הוא שדרג עם יריקה לכיוון אחד האוהדים, התקפות מילוליות אל עבר שופטי הכיסא, חילופי דברים בניצחון על סטפנוס ציציפאס והדיווחים על ההעמדה הצפויה לדין.
מנגד, עדת המעריצים תפחה והפכה לכת של ממש. מעבר לפן הספורטיבי והטניס האיכותי שמפגין המדורג 40 בעולם, קיריוס נתן לתומכיו את המוצר היקר מכל: את הקרביים שלו.
"לא חלמתי שאגיע לחצי גמר, הייתי בטוח שהספינה שלי הפליגה" סיפר לאחר הניצחון ברבע הגמר על כריסטיאן גארין, וחשף את המקומות החשוכים שאליהם הגיע ואת העובדה שהתמודד עם מחשבות אובדניות. האוסטרלי הסביר שאין לו מאמן כי הוא לא רוצה להיות נטל על אחרים, והצליח בעזרת חוש הומור וכנות להבהיר מדוע הוא מי שהוא ומה שהוא.
הצופים והמאזינים ממשיכים בינתיים לבחור כיצד לעבד את דבריו. שחור או לבן, אין אמצע. יש שהתפללו למפלה שלו מול נדאל (ללא הצלחה), ויש שחולמים על זכייה שלו בטורניר שתהיה שוות ערך לפרק סיום עונה מוצלח של סדרה אהובה.
לכל אחד יש דעה ונימוקים לגבי מה צריך לקרות, וזה הדבר הבולט ביותר אצל האוסטרלי שבולט בווימבלדון יותר מאשר בכל מקום אחר בעבר. יותר משניק קיריוס מלמד את הצופים בו על טניס וספורט, הוא מלמד אותם על עצמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו