כשיעל ארד עשתה היסטוריה, עמדה על הפודיום באתונה בשנת 1993 והפכה לחלוצת הזוכות במדליה באליפות אירופה בג'ודו במשקל עד 61 ק"ג, תמנע נלסון-לוי כלל לא נולדה.
בצורת של 29 שנים הגיעה לסיומה בסוף השבוע האחרון, כאשר נלסון-לוי, עלתה על המזרן ב"ארמץ ארנה" בסופיה שבבולגריה ויצאה ממנו עם מדליית הזהב על צווארה, לאחר שגברה בגמר בקטגוריית משקל עד 57 ק"ג על הצרפתייה שרה לאוני סיסק.
כל העבודה הקשה התנקזה לרגע אחד של אושר טהור, שהתפרץ בין כאשר היד של השופטת הצביעה על נלסון לוי כמנצחת, היא נשכבה על המזרון וניסתה לעכל את הרגע הזה עליו חלמה כל חייה.
נלסון-לוי (27) היא בת להורים אמריקאים ציוניים שב-1985 עלו לישראל, שמואל ולורה התגוררו בשכונת קריית היובל בירושלים. היא השלישית מבין שישה אחים, כשאימה משמשת כמדריכת טיולים ובאחד הימים שטיילה בפארק תמנע בדרום, בזמן שהיתה בהריון, התאהבה בשם וכך נבחר שמה של הג'ודוקא המוכשרת.
הדרך לצמרת שכמעט והתפספסה
הדרך לצמרת של נלסון-לוי כמעט שהתפספסה. רק בגיל 13 היא פגשה את הג'ודו, אחרי שהחלה את דרכה בספורט בג'יו ג'וטסו ואומנויות לחימה משולבות, אך מצאה בסוף בית חם במועדון הצנוע במרכז הג'ודו מיטב ירושלים, אותו מקום שבו גדלו האלופים האחים אלון ואורי ששון.
מי שלקח אותה תחת חסותו וזיהה מההתחלה את הפוטנציאל, היה המאמן יואל ליבסטר, שמלווה אותה כמאמנה האישי עד היום, וגם היה נוכח ברגע המאושר שלה בבירה הבולגרית.
ככל שהתבגרה וההישגים הגיעו, הצטרפה נלסון-לוי לוינגייט לנבחרת הלאומית, עד לאותו רגע ביום שישי האחרון שבו נכנסה לרשימה המצומצמת והמכובדת של זוכים ישראלים באליפות אירופה, האישה השנייה בסך הכל. בנוסף, זכו גם אריק זאבי שעשה זאת 4 פעמים, שגיא מוקי פעמיים ופיטר פלצ'יק פעם אחד.
רגע לאחר ההישג הגדול ולפני שעלתה על הטיסה חזרה ארצה, התיישבה נלסון לוי, לראיון בלעדי ל"ישראל היום".
כבר עיכלת שאת אלופת אירופה?
"עדיין לא. אני מקבלת מאז הזכייה הרבה חום ואהבה, המון הודעות, ובאמת מרגישה את כל האהבה, אבל אני חושבת שאני עם עצמי אני באמת מאושרת - אני באופוריה".
איך היו התחושות ברגע הניצחון בגמר?
"היתה לי צמרמורת, כל כך רציתי כבר שזה יקרה. כבר הרבה זמן אני יודעת שזאת אחת המטרות הגדולות שלי. לפני כמה שנים, לפני הקורונה, אמרתי לשני הרשקו (מאמן נבחרת הנשים – א.א), בשיחה אישית שאני הולכת להיות אלופת אירופה".
"עכשיו לפני קרב הגמר, הוא אמר לי זוכרת מה הבטחת לי?עניתי לו שיפה שהוא זוכר את זה והוא השיב לי: "אני זוכר הכל". אחרי הגמר אמרתי לו שהבטחתי וקיימתי. היה כיף להיות ברגע הזה, הקול שלי התחיל לרעוד כשעליתי על הפודיום, הייתי קצת חנוקה. לעמוד על הפודיום, אחרי יום השואה, על אדמת אירופה ולהשמיע את התקווה, זה אחד הדברים הכי מרגשים שחוויתי אי פעם וזה חלום שהגשמתי".
כמה להורים שלך יש חלק בהצלחה?
עם אמא יש תמיד חיבור מיוחד. יש לי אמא מדהימה שגידלה שישה ילדים. כמובן גם לאבא שלי היה חלק, אבל היא עשתה עבודה יוצאת מן הכלל. היא עברה איתי את הכל. גם את הרגעים הקשים, הפחות טובים. כשאני יורדת מהקרב ואני פחות מרוצה, אחד הדברים שאני אוהבת לעשות אחרי תחרויות, זה להיכנס לקבוצת הווטסאפ המשפחתית ולקרוא את כל ההודעות מאמא".
כולם מעורבים?
"יש לי אח בארצות הברית, שגם בשעות הקטנות של הלילה עוקב. הם בדרך כלל לא באים איתי לתחרויות, אמא הייתה איתי באליפות אירופה לג'וניור ברומניה, אבל לא יותר מדי".
היית מעוניינת שיבואו לעודד?
"לפעמים כן ולפעמים לא. מספיק שאשמע קול מהבית שאני מזהה, לא כמו שני או חברות הנבחרת שהם איתי כל הזמן ואני רגילה אליהם. מספיק שהאחיין שלי יהיה בקהל ואני אשמע אותו צועק אני פשוט אמס".
הפתעת את עצמך הפעם?
"לא. אני יודעת שנים שיש לי יכולת לזכות בזהב, אבל כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי - תמנע יש לך קרב אחד, תנצחי אותו דקה אחרי דקה, וברגע שעברת את הקרב הראשון הוא כבר לא מעניין ואת עוברת לקרב השני, וככה עד הסוף. ברור שמטרת העל היא מדליית הזהב, אבל צריך להסתכל על הדרך, דקה אחרי דקה, קרב אחרי קרב. לראות איך אני מנצחת וזה מה שמעניין אותי".
איזו ברכה הכי ריגשה אותך?
"היו שתי ברכות שממש ריגשו אותי. הראשונה אפילו עוד לפני התחרות מהאחיין שלי נאור, שהוא עוד לא בן 3, זה היה בשיחת וידאו, כשאימא שלו הייתה איתו והיא שאלה - אתה רוצה שתמנע תחזור עם מדליה" והוא ענה שכן, אז היא שאלה אותו שוב, "באיזה צבע?" והוא ענה "זהב", ילד קטן שיכל להגיד כל צבע והוא אמר זהב, הוא רואה כל התחרויות שלי ויש לנו כימיה מטורפת וזה סופר ריגש אותי.
"ברכה נוספת שריגשה אותי זה מהמשפחה. הם ידעו כמה קשה אני עובדת בשביל זה, לפעמים אני נאלצת לפספס דברים ולא להיות באירועים מיוחדים, בגלל הדרך שאני בחרתי".
את קוראת תגובות וטוקבקים?
"ברור. לחלק אני מתייחסת ולחלק פחות, לאנשים שכותבים דברים לא במקום אני לא מגיבה. אני כן קוראת טוקבקים, מה שלא רלוונטי אני מסננת, מנסה לא להתרגש יותר מדי מדברים מיותרים, אבל הרבה מברכים ומפרגנים ואת זה כיף לקרוא".
למה לדעתך עברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהיתה לנו אלופת אירופה?
"זה אולי קרה בגלל המעטפת שיש לנו עכשיו, היא הרבה יותר טובה משהייתה בעבר. צוות האימון, האמונה של כל אחת מאיתנו, הידיעה שזה אפשרי. שירה ראשוני פתחה את האליפות עם מדליית ארד ואז זה נתן פתח לעוד מדליות, שפשוט עלינו על הגל ואני מאחלת שפעם הבאה שזה יקרה זה יהיה בעוד הרבה פחות מ-29 שנים".
"ג'ודו זה כל החיים שלי"
ההתקדמות הגדולה של נבחרת הנשים בשנים האחרונות והעבודה הנהדרת שעושה הרשקו וצוותו, הביאה להישגים נוספים באליפות כאשר באותו שישי מוצלח של נלסון לוי, היתה זו שירה ראשוני שהצטרפה לפודיום, לאחר שזכתה במדליית הארד בקטגוריית משקל עד 84 ק"ג - המדליה הראשונה שלה בקריירה בתחרות היבשתית החשובה בגיל 31.
יום למחרת הגיע יומה הגדול של גילי שריר בת ה-22, עם ארד משלה בקטגוריית משקל עד 63 ק"ג. ולקינוח קיבלנו את רז הרשקו (מעל 78 ק"ג) שזכתה במדליית הכסף, וחתמה את אליפות אירופה המוצלחת בתולדות ישראל בג'ודו.
כמה את מקריבה בשביל הג'ודו?
"המון. אם זה חגים בלי המשפחה, חינות, ימי הולדת, מלא אירועים. המשפחה יודעים גם להרים אותי ויש לי לא מעט אחים, אז קיבלתי מלא הודעות בזכיה".
עכשיו העלית את רף הציפיות מכולם.
"תמיד הציפיות שלי מעצמי הם הכי גבוהות. אני מצפה מעצמי בכל תחרות לסיים עם מדליה, זה לא משהו שמלחיץ אותי אלה להפך – זה דוחף אותי למעלה, בתחרות הכי גדולה הוכחתי את עצמי ואני רוצה להמשיך קדימה".
מה זה בשבילך ג'ודו?
"זה כל החיים שלי. אני עושה את זה כל החיים שלי. קמה בבוקר, וכל היום סובב סביב הג'ודו – עושה אימון בוקר, ממשיכה לטיפולים, חוזרת הביתה לצהריים, לפעמים אימון ערב, אימוני משקולות, פיזיותרפיה, מהבוקר עד הערב הכל סביב ג'ודו".
מה את חושבות שהחוזקות והחולשות של היום?
"אני חושבת שמאוד התבגרתי. קמפיין אולימפיאדת טוקיו מאוד ביגר אותי, גם בג'ודו וגם מנטלית, אני חושבת שאני יודעת לעבוד טקטית על המזרן בצורה טובה יותר. אמנם התחלתי ללמוד, אבל ג'ודו זה מרכז החיים שלי וכרגע בסדר העדיפויות הכי גבוה. זה מה שבחרתי, למרות שזה לפעמים כואב ולא נעים, כי יש דברים שאי אפשר להשלים".
מי המודלים שלך?
"בארץ אלה כמובן הצוות שאיתי. אנחנו עובדים כל כך קרוב, אבל אני גם רואה ספורטאים במדינות אחרות ואומרת שבא לי לנסות כל מיני דברים שהם עושים, דברים שיכולים לעזור לנו, שאולי מתאימים לי. אני מאוד אוהבת את הג'ודו של המונגולים, הייתה תקופה שעבדתי על הקרקע, משהו שאולי אני יכולה לחזק יותר.
"בסופו של דבר כל אחד מביא את הג'ודו שלו, אי אפשר להעתיק ספורטאי אחר. את לא בנויה כמוה, ואת לא זז כמוה. אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי".
אתם נבחרת מאוד מגובשת.
"יש לנו נבחרת חזקה שהיא כוח. לחזור עם ארבע מדליות בנשים, מה שלא היה מעולם- זה פשוט משוגע".
שני לא חבר שלנו
מה הביא לקפיצת המדרגה?
"איחוד, זה כוחה של הנבחרת, אבל גם העבודה הקשה, המסירות וההתמדה כל יום.
שני מאוד ברור איתנו וקשוח לטובה. אין איחורים איתו, הוא לא משחק משחקים. במידה ונאחר לאימון, נחטוף וזה בסדר. איזה עונשים? אני לא יודעת, כי אף פעם לא איחרתי. אני אוהבת להגיע לפני כולם, עושה את החיזוקים שלי, להיות מוכנה לאימונים, וכל רגע חשוב כי אי אפשר לדעת מה יעשה את ההבדל.
"שני לא חבר שלנו, המטרה שלו זה להביא מדליות, זה מה שהוא עושה ולדעתי הוא עושה את זה בצורה יוצאת דופן, אין את הקטע החברי, אבל אני עם שני יותר ממה שאני עם המשפחה שלי. אני אוהבת אותו והוא אותי- זה לא רק מאמן וספורטאי, אבל אני לא אצא איתו לחופשה".
המשברי אחרי טוקיו
היו גם רגעי משבר?
"אחד כזה היה בטוקיו, המקום השביעי ממש לא סיפק אותי. הציפיות היו הרבה יותר גבוהות וזה היה לי רגע שממש היה קשה לצאת ממנו, גם אחרי שחזרנו עם מדליה בתחרות הקבוצתית - כשחתמתי את הניצחון והייתה איזה אופוריה, היה לי מאוד קשה ולהתאפס.
"חזרתי הביתה וישבתי עם אחי הגדול, דיברנו יומיים אחרי התחרות וממש התחלתי לבכות".
איך יוצאים מזה?
"כל ספורטאי חווה רגעים קשים ומשברים. החוכמה זה לדעת איך לקום ולהמשיך הלאה, סיימתי את התחרות וידעתי שיש לי עוד מה לתת. הנה אני עכשיו עם תואר שיש רק לשתי נשים בישראל וטוב שיצאתי מזה".
ברגעים המעטים מחוץ לג'ודו, איפה את מבלה?
"אני מאוד אוהבת זמן עם משפחה וחברים, שני אחיינים שברחו לאחרונה לחו"ל קצת שברו לי את הלב. אוהבת לבלות את הזמן הזה עם האנשים הכי קרובים אלי, זה עושה אותי מאושרת.
חוץ מזה אני מתה על ירושלים - אני ירושלמית גאה, אוהבת להסתובב בשוק מחנה יהודה, וממליצה לכל מי שעוד לא היה שם ללכת לבקר. וגם בגינה אצל אמא - מרגישה שם כמו בגן עדן, כיף שם, יש שם פרטיות ומה שהופך את זה ליותר מיוחד שהבית מלא עם שישה אחים".
עם אימא מדריכת טיולים את בטח מכירה כל מקום בארץ.
"כשהיינו קטנים הלכנו למלא טיולים. העיר העתיקה, פארק תמנע בדרום שעל שם המקום אני נקראת, מצפה רמון ובאמת היינו בכל מקום".
כשאת רוצה להתפרק, מה את עושה? יש לך תוכניות טלוויזיה אהובות?
"אני אוהבת לרכב על אופניים מדי פעם, רואה נטפליקס. אוהבת קריוקי. כשאנחנו נוסעים ליפן אני הולכת לחדרי קריוקי משוגעים, כשאני חד וחלק הכי זייפנית בנבחרת, אבל אני מתה על זה".
מה את אוהבת לאכול?
"בשר, ואת האוכל של אבא שלי שהוא מבשל מדהים. כשאנחנו מטיילים בעולם כל הזמן אנחנו הולכים למסעדות, כשהמשקל מאפשר לנו".
מה עם זוגיות?
"עכשיו הג'ודו בראש סדר העדיפויות שלי. יש לי מטרה מאוד ברורה – לסיים בראש הפודיום באולימפיאדת פריז 2024, וזה אחד הדברים שאפשר לדחות, כשיש ספורטאים שכן מצליחים לשלב".
כשאת הולכת היום ברחוב, מזהים אותך? מבקשים סלפי?
"אני מאמינה שעכשיו אחרי הזהב באליפות אירופה, יזהו אותי יותר".
הפנים קדימה לפריז
במשחקים האולימפיים בקיץ האחרון בטוקיו- נלסון-לוי סיימה את התחרות האישית במקום השביעי וירדה מאוכזבת, אבל התאוששה מהר לתחרות הקבוצתית, שם היתה חלק מרכזי ואף השיגה את הנקודה המכרעת שהביאה את מדליית הארד.
בלי הרבה יותר מדי רגעים של מנוחה הג'ודוקא הירושלמית מסתכלת קדימה לעבר עיר האורות, שם בעוד קצת יותר משנתיים יתקיימו המשחקים האולימפיים הבאים, שבהם תרצה להשיג גם מדליה אישית בתחרות היוקרתית מכולם.
תחילת הקמפיין היה מבטיח- כאשר בגרנד סלאם אבו דאבי בנובמבר היא סיימה חמישית, ובפברואר לעיני הקהל הביתי- היא השיגה את מדליית הארד בגרנד סלאם ת"א, וסיימה שלישית, גם בתחילת אפריל בגרנד סלאם אנטליה.
היעד הגדול הבא של נלסון-לוי יגיע כבר באוקטובר, עם אליפות העולם שתתקיים הפעם בטשקנט. עוד מטרה שהיא תרצה לכבוש, ואחריה בסוף השנה עם המאסטרס שיגיע לראשונה לישראל ויתקיים אצל נלסון-לוי בבית בירושלים.
את כבר מדמיינת את הרגע הזה של התחרות באולימפיאדת פריז בעוד שנתיים?
"כן ברור, זו מטרת העל, אבל יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבור בדרך. גרנד סלאמים, אליפות עולם, עוד אליפויות אירופה, אני רוצה לסיים את זה עם מדליה אולימפית אישית. הגדולה עד אז זה להישאר בצמרת וזה מה שקשה".
חלום ה-MMA
שמעתי שיש לך עוד חלום, להתחרות גם ב-MMA (אומניות לחימה משולבות), מאיפה זה בא?
"לא התחלתי בג'ודו -התחלתי עם קרבות רחוב וזה הוציא ממני הרבה ונתן לי גם כלים בג'ודו. זה משהו שיכול להיות שאשקול ברצינות אחרי פריז. אני לא ישר אומרת לא, אבל גם לא אומרת כן. צריך לשקול ולראות מה יהיה".
לילדים שלך תמליצי ללכת לג'ודו?
"קודם כל כן, ג'ודו נותן המון מעבר לקריירה ספורטיבית, נותן המון כלים לחיים, אם ירצו לעשות את זה באופן תחרותי אז בכיף ובאהבה, ועם לא, אתמוך בהם בכל דבר שירצו לעשות. האחיינים שלי יחזרו לארץ ישר לג'ודו".
כשאת רואה את ההבדל בחשיפה והתהילה שמקבלים אנשים אחרים כמו בכדורגל והכדורסל, זה לא מפריע?
"יש בזה משהו. הג'ודו הביא הכי הרבה הישגים, הענף הכי מצליח בארץ וחושבת שמגיע לו עוד יותר חשיפה, עוד יותר תקציבים, עוד מהכל. עוד תמיכה בספורטאים זה מאוד חשוב, כי יש פוטנציאל ענק, והיום הוא לא מקבל את הבמה שמגיע לו.
יש לי היום עזרה- אבל לא קבועה, אם לוקחים משכורת של כדורגלן היא גבוהה בהרבה מהמשכורת שלי ולכן אנחנו צריך לגייס ספונסרים ואני מקווה שיגיעו כאלה שיעזרו לנו".
איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
"יכול להיות ב-MMA. אבל ברצינות עוד עשר שנים זה הרבה זמן, אני בטוחה שאשאר בצורה כזו או אחרת קשורה בג'ודו.
אני מאוד אוהבת לאמן, מאוד אוהבת ילדים, נוער זה משהו שמאוד מושך אותי וכשאני רואה את שני יושב על הכיסא המאמן, זה משהו שמאוד מושך אותי. ובפן האישי, כמובן משפחה וילדים".
