אין סיבה של ממש עדיין להתרגש מהפתיחה של פורטלנד טרייל בלייזרס. מאזן 1:4 ומקום שלישי במערב, אחרי ממפיס ויוסטון, נראה טוב. אבל קדם העונה היה קצר כל כך שהשבועות הראשונים הם בפועל המשך שלו, וגם לוח המשחקים עזר: פיניקס, סקרמנטו ויוטה הן לא מבחני אופי. הניצחון 83:124 על הסאנס מנפח לבד את כל הנתונים.
ועדיין, המספרים מרשימים. פורטלנד קולעת 120.6 נקודות למשחק, חמישית בליגה, וסופגת 109.2, עשירית. דירוג ההתקפה שלה, 119.9 נקודות ל-100 פוזשנים, הוא השלישי בליגה. דירוג ההגנה, 108.5, הוא השישי. זו קבוצה שחודרת לצבע והולכת לקו, 31 זריקות עונשין למשחק. אבל היא קולעת מהן רק 73.1%. מחוץ לקשת היא עומדת על 35.3%, ומשתיים על 59.7%. בעונה שעברה היא סיימה במקום ה-28 בליגה באחוזי שלוש, ושם עדיין נקודת התורפה.
גם השוק התעורר. לפני העונה קבעו הסוכנויות לפורטלנד רף הימורים של 41.5 ניצחונות, והיום בחלקן הקו כבר עומד על 47.5. יחס האליפות ירד מ-90 ל-1 ל-40 ל-1. היחס לזכייה במערב ירד מ-35 ל-1 ל-17 ל-1. ב"קאלשי" מתמחרים אותה ב-85% לפלייאוף, וב-5% בלבד לזכות במערב. השוק כבר הפסיק לראות בה קבוצת פלייאין, אבל עדיין לא קונה אותה כמתמודדת ללכת עד הסוף.
האצילות של לילארד משתלמת לו
השילוש הקדוש, דני אבדיה, דמיאן לילארד וג'ה מוראנט - נפגע. ג'ה סובל מקרע בדרגה 2 בשריר הירך האחורי, שספג דווקא מול קבוצתו לשעבר ממפיס, ויחזור רק בדצמבר. האמת? זה לא אסון, לא לפורטלנד וגם לא לדני. מוראנט ואבדיה צריכים את הכדור ביד, ושניהם בנויים על אותה תנועה: חדירה לצבע, ומשם מסירה החוצה או המשך לסל. כששניהם על הפרקט, הם מנטרלים במידה מסוימת אחד את השני.
לילארד התבגר מאוד. גופנית, כי הוא בן 36 ואחרי עונה שלמה בחוץ בגלל קרע באכילס, אבל גם כשחקן. הוא מבין שפורטלנד היא הקבוצה שלו, לפחות היסטורית. אולי חוץ מביל וולטון וקלייד דרקסלר, הוא השם הגדול ביותר שמזוהה עם העיר. ולכן האצילות שבה הוא מקבל את דני כמנהיג היא לא עניין של מה בכך.
אבל לילארד גם מרוויח מזה. הוא יודע שהוא כבר לא ברמה שמאפשרת לו להוביל קבוצה עמוק בפלייאוף של המערב, והמספרים מסכימים: 38.9% מהשדה, 34% משלוש. אז הוא מקבל בבגרות את תפקיד הכינור השני. בדיוק כמו פול ג'ורג' בבוסטון, שקיבל את מקומו לצד ג'ייסון טייטום, בניגוד לג'יילן בראון, שנלחם בו על כל מילימטר של מעמד.
דני אבדיה מוביל - ולא בעל כורחו
וזה ההבדל הגדול אצל דני. בעונה שעברה הוא היה מנהיג בעל כורחו, אולי בזכות נסיבות ששיחקו לטובתו. בכל אופן, בשנה שעברה הוא קיבל. השנה הוא כבר לקח. כששני "אלפאים" עם רזומה עשיר משלו, לילארד ומוראנט, מקבלים שהוא האלפא-דוג, כנראה שהמעמד והיכולת שלו מצדיקים את זה. בליגה הזאת אתה מקבל מעמד רק בזכות היכולת.
אחרי חמישה משחקים אבדיה עומד על ממוצעים של 23 נקודות, 6.8 ריבאונדים ו-5.6 אסיסטים, עם 49.3% מהשדה ו-54.9% משתיים. הקפיצה האמיתית היא מחוץ לקשת: מ-31.8% בעונת האולסטאר ל-37.5% עכשיו, אם כי המדגם קטן. הנקודה הכואבת היא דווקא הקו: 66.7%, אחרי 80.2% בעונה שעברה. את החלק הקשה, לחדור ולספוג מגע, הוא עושה מצוין. את החלק הקל הוא עדיין מפספס.
ולראשונה ב-NBA הוא עולה לפרקט עם הראש של נבחרת העתודה: אני מסוגל לקלוע על כל אחד כאן, ואני לא נופל מאף אחד. את המבט הזה יש לו מול דונצ'יץ', מול לברון ומול יוקיץ'. אף אחד לא דמיין שיראה מבט כזה אצל שחקן ישראלי. גם השופטים מכבדים את המעמד: 9.6 זריקות עונשין למשחק, קצב שהיה שמור פעם לג'יימס הארדן ולמייקל ג'ורדן.
פורטלנד עצמה היא קבוצה עם סגל מוזר ועודף גארדים: מוראנט, לילארד, ג'רו הולידיי וסקוט הנדרסון, ובהרכבים מסוימים גם אבדיה מתפקד כמספר 2. הג'וקר והדבק שלה הוא הולידיי, שעלה מהספסל בכל חמשת המשחקים והחזיק את החמישייה השנייה תחרותית. עכשיו, בלי מוראנט, הוא כנראה יחזור לחמישייה.
ומה במערב? מוקדם מאוד, ועדיף לא לקפוץ מעל הפופיק. נובמבר הוא המבחן האמיתי: דנבר הלילה, אחר כך סן אנטוניו ושני משחקים רצופים מול אוקלהומה סיטי, הכול בלי מוראנט. כרגע פורטלנד שווה מקום חמישי-שישי. בתרחיש הרע היא תיאבק על הפלייאין, ובתרחיש הטוב היא תגיע למקום הרביעי. והמערב בבעיה: דנבר לא נראית כמו עצמה, אנתוני אדוארדס פצוע במינסוטה, הלייקרס מבולבלים ואוקלהומה חטפה את המכה עם ג'יילן וויליאמס. יש סוסים לגנוב ויש ממי.
אבל דרך העדשה של אבדיה, הכותרת של השבועיים הראשונים כבר ברורה: הוא המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת NBA לגיטימית, עם שני כוכבי-על מתחתיו. לפני שנתיים, ולמען האמת אפילו לפני שנה, זה היה נשמע כמו מדע בדיוני.
