בדיחה אירית מספרת על מנהל מבשלת בירה שהגיע לביתה של גברת פיצפטריק ובישר לה כי בעלה ריאן נפל וטבע למוות באחת המבשלות. האלמנה הטרייה מיררה בבכי ושאלה: "הוא מת מהר או סבל?", והמנהל מיהר להרגיע את אשת העובד: "לא נראה לי שסבל, הוא אפילו יצא פעמיים-שלוש לשירותים".
ובכן, אפשר לומר שגם נבחרת הכדורגל האירית הפכה לבדיחה, לאו דווקא בצד המקצועי, אבל נראה שכמו ריאן פיצפטריק היא בוחרת להיכנס בעיניים פקוחות לרווחה אל תוך האזור המסוכן, למרות שהייתה יכולה להציל את עצמה. ככה זה כששיכורים משנאה חסרת מרפא.
למען האמת, לא היה אכפת לי אם האירים היו מחרימים את המשחק. מצידי הם היו יכולים לנצל את הזמן הפנוי כדי ללטף לעצמם את המצפון באחת מההקרנות של "נז"א".
אחרי הכל, הנבחרת והמדינה מהאי הבריטי הצטרפו כבר מזמן לזרם המסוכן שמכונה "אנטישמיות מתוך בורות", שילוב שההיסטוריה הוכיחה, בטח אם תשאלו את היהודים, כעוצמתי ומטורף. כמובן לא לחברים בו - הם לא מספיק מפוכחים כדי להבדיל בין טוב לרע.
מלחמה על הכבוד
הקיצוניות שבה בחרו בדבלין מלמדת שבניגוד לנופיה היפהפיים של אירלנד, מוסרית מדובר במדינה מכוערת. וזה בדיוק הזמן של נבחרת ישראל להגיב בהתאם. החבורה של רן בן שמעון צריכה לשחק מולם מכוער, קשוח וקצת יותר חכם מהמשחק מול אוסטריה.
אם כל מי שלובש את מדי התכלת־לבן רוצה לגבור על האירים, הוא צריך להפוך את זה לאישי. יצריות אולי עלולה לשבש את קו המחשבה, אבל לעיתים היא בונה את הלהט הדרוש כדי להשיג את המטרה - לסתום לאנטי־ישראלים את הפה. תחשבו על ניצחון שלנו מול הקול של אנטישמים עיוורים, שמייבבים ללא שליטה בגלל הכובש הישראלי. איזו מוטיבציה.
כל שחקן שיעלה לשחק הערב חייב לראות בכבוד מדינת ישראל ככבודו האישי. אם כבר מאשימים אותנו במיליטנטיות וברצח עם מדומה - אפילו את אחד השחקנים הערבים הם כבר מכנים "רוצח פלסטינים" - אז התשובה שלנו על המגרש צריכה להיות זהה. יאללה, מלחמה. על הכבוד.
אחרי זה כבר נרים פיינט בירה. אפשר גינס. הרי אנחנו לא מחרימים.
