נבחרת ישראל פגשה בעבר לא מעט פרובוקטורים, כאלה שהייתם מתים לעלות על הדשא ולפרק אחד־אחד. נכון שלא נראה לי ששיחקנו נגד חלאות כמו האירים, אבל במציאות זה עדיין משחק שבסופו שלוש נקודות, ועצבים ושנאה בטח לא יעזרו. לכן המיקוד צריך להיות רק במטרה, בטח כשמקצועית אנחנו לא פחות טובים. תזכרו, נקמה מגישים כשהיא קרה.
הרי כמה שהמאמן שלהם טיפש ושחקניהם יכולים לפלוט מילים מיותרות ולהכניס קטנות, מה שאנחנו בטח לא צריכים זה עוד כרטיס אדום, שטותי, שיהרוס את החוויה. לכן, כמו בכל דרבי חם, חייבים לבוא עם עיניים על הכדור ולא על הרצועה הצולבת.
אנחנו ממש לא נופלים מהם וחייבים להוציא מהסגל הרבה יותר. יש אגפים מבריקים כמו סולומון וחלאילי וכישרון במרכז כמו גלוך וגלריה כישרונית של חלוצים כשמאחוריהם האיי.קיו של שני הפרצים, דור ואליאל, או של גבי קניקובסקי. חלק קדמי שאמור לאתגר את הגנת היריב, בטח יותר מאשר במשחק מול אוסטריה. חלק ששווה גולים, רק בלי שטויות.
בלי רצח בעיניים
אדום כמו של סייד אבו פרחי, כמה שהוא מיותר, יכול לקרות. מי ידע שאסור לחגוג ככה, ואם ידעו, אז למה לא הזהירו? למה אדום, למה חוטפים גולים בזמן פציעות? את הדברים האלה חייבים לתקן, והעיקר לא לעלות עם רצח בעיניים, זה בטח לא יעזור.
יש לנו הגנה בעייתית ויריבה שכמה שהיא בינונית ושנואה היא בריטית, מהסוג שאנחנו לא מחבבים. פיזית, טובה במשחק ראש ובמצבים נייחים, לכן כדאי לזכור מה המטרה. התשובה הכי טובה לבורים ולטיפשים היא לתת מענה מנצח על הדשא.
כמה חבל שהמשחקים האלה לא נערכים כאן, אצלנו בארץ. אין לי ספק שאירלנד, עם הדלק שסיפקה, הייתה מפוצצת את האצטדיון עם אוהדים ודגלים ושירת המנון מצמררת, את המוות היו עושים להם, אבל כבר התרגלנו.
כמה חבל שהתרגלנו שאת הנבחרת הלאומית ואת הנציגות האירופיות אנחנו רואים רק דרך המסך הקטן. התרגלנו לחרמות ולעובדה שכל העולם נגדנו. ממשיכים לנשוך שפתיים ולהתפלל לטוב. אז בואו נקווה שניתן להם בראש ושהכדורגל הייצוגי יחזור בקרוב לישראל. אופ"א עדיין מאשרת לחלום, נכון?
