לא, אתם ממש לא היחידים שלא היה להם מושג שהערב נבחרת ישראל בכדורגל משחקת משחק רשמי. אין מה לעשות, שלוש שנים מחוץ לבית ואפס הישגים הביאו לכך שהעניין בה מצד חובב הספורט הממוצע נעלם. יותר מזה, אם לא המאמן האידיוט של האירים, גם המיעוט השרוף לא היה זוכר שקמפיין ליגת האומות מתחיל.
עם כל הכבוד לעו"ד מורן מאירי, וליד ימינו יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ, הם לא יכולים לעשות יותר ממה שהם עושים. מצבה הרעוע של ישראל במישור הדיפלומטי, והעובדה שחוץ מלשר הספורט מיקי זוהר לאף אחד בדרגים הגבוהים לא באמת אכפת שאין כאן כדורגל בינלאומי (ואם לא דונלד טראמפ ואנשי ההתאחדות הגרמנית, גם זה לא היה) גמרו סופית את הנבחרת. הכדורגל שלנו עם הישגים כל כך מועטים, עד שבהתאחדות מוציאה בגאווה חולצת רטרו מעוד קמפיין כושל מ־1995.
להפליג בדמיון
נותר לנו רק לדמיין מה היה קורה אם היינו יכולים לראות בבלומפילד את מנור סולומון, אוסקר גלוך, ענאן חלאילי אחרי שלוש שנים כאלו קשות. לא היינו מצליחים להשיג כרטיס גם בספסרות, והיינו נזכרים שבסוף הנבחרת היא של כולנו, אולי אפילו היינו מתעסקים בשטויות כמו האם השחקנים הערבים שרים את ההמנון או לא. אולי הימים האלו עוד יחזרו, נקווה שבקרוב, אבל עד אז נבחרת ישראל תתחיל עוד קמפיין שרק אם יסתיים בהצלחה כבירה יצליח אולי לעניין את חובבי הספורט.
כל האחרים יעדיפו היום לצפות בליגה הלאומית, שבה שחקנים מפגינים על מגרש פחות חשק ממה שלנו יש לקמפיין הנבחרת. אפילו הישראליות שפותחות עונה ביורוליג ומשחקות במתנ"ס מקומי בבולגריה או בקפריסין או השד יודע איפה מושכות יותר עניין, והן עוד משחקות ללא קהל. ומה זה ספורט ללא קהל? חוג.
הספורט הישראלי הוא הנזק האגבי הכי שולי מהמלחמה שנכפית עלינו כבר שלוש שנים. רק שובו לכאן יהיה הסימן הבולט ביותר שגם הנורמליות שבה, אחר כך אולי יגיעו גם ההישגים.
