לרוב, כאשר מדברים על אלוף ארצות הברית הטרי, אלכסנדר זברב, מדברים כמעט על הכול, מלבד על הטניס שלו. הטענות לאלימות מצד בנות הזוג לשעבר, ההתמודדות עם מחלת הסוכרת מילדות, מחוץ ובתוך המגרש, הפציעה הנוראית בפריז, שפת גוף מייסרת ומיוסרת, והרגלים קטנים ובלתי נסבלים כמו הקפצות הכדור הארוכות לפני ההגשה. כל הנושאים הללו מגיעים הרבה לפני השיחה על רמת הטניס או הסגנון שלו, וזה כמובן לא מקרי.
העין של הצופה הממוצע נמשכת באופן טבעי ליופי, לאסתטיקה, לסגנון משחק סוחף ומרגש. אלו כמובן לא מונחים מדעיים, אך כולם יודעים לומר שקרלוס אלקרס משחק באופן שכזה, בעוד זברב ממש לא. כשבכל זאת מקדישים מילה או שתיים לזברב השחקן, זה מסתכם ב"אפור" או "משעמם". כשאלו הם פני הדברים, קל יותר לדבר על כל השאר.
האמת, זה די רחוק מלהיות הוגן כלפיו. מדובר באחד השחקנים היציבים ביותר בצמרת העולמית בשנים האחרונות. זכיות במאסטרס, מדליית זהב אולימפית והופעות קבועות בשלבים המאוחרים של גראנד סלאמים. והחל מהשנה, זה שהודבקה לו תווית ה"לוזר" בשל היעדר היכולת לשים יד על אחד מארבעת הגביעים הקדושים, מחזיק כבר בשניים כאלו. הזכייה בניו יורק היא המייג'ור השני שלו לשנת 2026, אחרי שזכה מוקדם יותר השנה ברולאן גארוס.
הציניקנים ימהרו לסייג. הם יאמרו שאת הגראנד סלאם הראשון שלו הוא חייב לפציעה של אלקרס ולהדחה המפתיעה של יאניק סינר, ואת השני הוא חייב לפציעה של סינר ולהדחה של אלקרס, אבל האמת היא שזה דווקא ראוי להערכה. ניצול הזדמנויות כשהן מופיעות על מפתן הדלת זו מעלה שראוי להעלות על נס.
בשבחה של היעילות
סגנון המשחק של זברב בנוי על יעילות ויציבות. יש לו סרב שמייצר נקודות באופן עקבי, בקהנד מהטובים בסבב ופורהנד שהפך מעקב אכילס לכלי התקפי משמעותי. מעבר לחבטות, זברב הוא מאסטר בוויסות אנרגיה. הוא מסוג השחקנים שאינם מייצרים דומיננטיות מובהקת מול היריב, אלא נשארים באזור הבטוח שבו הם טובים בדיוק כמה שנדרש מעבר ליריב.
זברב לא תמיד משחק את הטניס הטוב ביותר שהוא מסוגל לשחק. לעיתים נדמה שהוא מסתפק בלשחק את הטניס הטוב ביותר שהוא צריך לשחק בנסיבות. מול יריב נחות ממנו, הפער כמעט אף פעם לא צריך להיות גדול במיוחד. מספיק שיהיה קיים.
טורניר ארה"ב הפתוחה השנה היווה את תמצית המהות שלו כטניסאי. תחילה, ההגרלה האירה לו פנים והוא נמנע מלפגוש שחקן טופ 20 עד הגמר, כך שהוא לא נדרש ליכולת מבריקה במיוחד, וייתכן שזו הסיבה שהוא לא נראה במיטבו. עד הגמר למעשה, זברב נדרש להיות טוב יותר רק במעט מאלו שפגש, ועם כל הכבוד הראוי להם, הם אינם שחקני העילית של הסבב.
הגמר הלילה (בין ראשון לשני) אף הוא המחיש זאת היטב, בעיקר דרך המפגש החזיתי בין שני סגנונות מנוגדים. מצד אחד, בן שלטון - אנרגיה מתפרצת, כריזמה ואסתטיקה במיטבה, אך לא יציב מספיק. מהצד השני, זברב - שקט יותר, פועל באזורים המוכרים לו, נשען על הסרב והבקהנד ושולט בנקודות החשובות באמת. שלטון נראה לפרקים מסוכן יותר, אבל בכל רגע שבו התקרב, זברב היה שם כדי להרים מעט את הרמה ולשמור על המרחק המינימלי הנדרש.
זברב יצא למגרש על מנת להבהיר כבר מהרגע הראשון שהוא כאן כדי לנצח. הוא שבר את ההגשות של שלטון במשחקון הראשון, ובכך ניטרל כבר בפתיחה את הנשק העיקרי שלו. זו חתיכת הצהרה. במערכה השנייה זה היה שקול עד שובר השוויון, שבו זברב הרים את הרמה ועלה ליתרון שתי מערכות. שלטון לקח את השלישית והחזיר לרגע את המשחק לחיים, אבל זברב לא אפשר למומנטום להתפתח. במערכה הרביעית והאחרונה הוא סלל את הדרך לניצחון בדיוק באותו האופן שבו פתח את המשחק: שבירה במשחקון הראשון, ומשם כל הדרך עד לניצחון 3:6, 6:7(2), 7:5, 2:6.
מרבית הצופים בעולם, ובוודאי אלו שבאצטדיון קיוו לניצחון של האסתטיקה שמייצג בן שלטון על פני היעילות שמייצג זברב. למזלו של זברב, טניס זו לא תחרות יופי, או לכל הפחות, זו תחרות יעילות הרבה יותר מאשר תחרות יופי. ובזה, אין שני לזברב.
