נסו רגע לפשפש באחד הזיכרונות הכי רחוקים שלכם. אתם ילדים קטנים, אבל כבר בגיל שבו מתחילים להבין בערך איך העולם עובד. ואז, בפעם הראשונה, אתם רואים את ההורים שלכם רבים. ולא איזה ויכוח יומיומי על שטויות, אלא ריב אמיתי. צעקות, דלתות נטרקות, מתח באוויר.
ילדים זוכרים רגעים כאלה. כי אחרי שנים שבהן הבית הוא המקום הכי יציב ובטוח בעולם, פתאום משהו נסדק. בפעם הראשונה הם מבינים שגם שם דברים יכולים להתפרק. זה מפחיד, זה מערער, ולפעמים הילד אפילו מתחיל לחשוב שאולי זה בגללו. הוא מריץ תרחישים בראש, ובעיקר רוצה דבר אחד: שהכול יחזור להיות כמו שהיה. כמו שהוא מכיר.
הקיץ הזה של מכבי תל אביב הוא אמנם לא הריב הגדול הראשון בין אמא ואבא, רחוק מכך. אנחנו מנוסים. אבל הוא כבר מרגיש אחרת. כמו הריב שאחריו אי אפשר פשוט לקום בבוקר ולהעמיד פנים שהכול כרגיל. השיא של השיא. אפוקליפסה.
שתי המשאלות של האוהדים
אוהדי מכבי ת"א קיבלו בתחילת הקיץ הזה בדיוק את מה שביקשו במשך שנים. בעצם, שני דברים. הראשון היה שינוי במבנה הבעלות. במשך עונה שלמה יד אליהו התמלא בשלטים שקראו לפרידה מדני פדרמן. זה כבר מזמן לא היה רק הגוש המעודד. כמעט כל ההיכל צעק מה שצעק ושר מה ששר. פדרמן היה האיש שספג את האש, בצדק או שלא, אבל המסר היה ברור: הקהל רוצה שינוי. ואז, פתאום, השינוי הזה באמת הגיע.
והדבר השני? כסף. הרבה יותר כסף. גם כאן הקהל קיבל בדיוק את מה שרצה, ואפילו קצת יותר. תקציב השחקנים קפץ מ-19 מיליון ל-32 מיליון דולר. נכון, ירידת הדולר עזרה, אבל עדיין קשה לזלזל במספרים. עשרה שחקנים במכבי ת"א מרוויחים העונה יותר ממיליון דולר נטו. דבר כזה עוד לא היה כאן.
שינוי בבעלות ותקציב ענק, באותו קיץ. על הנייר, זה היה אמור להיות בדיוק הקיץ שאוהדי מכבי חיכו לו. ותודה, כמובן, גם לעופר ינאי על הבעיטה בתחת.
הבעיה היא שבדיוק באותו זמן, גם כל אירופה הרימה תקציבים. שחקן שלפני כמה שנים היה עולה חצי מיליון דולר כבר לא מסתכל היום על פחות ממיליון וחצי. כך קרה שהקפיצה המטאורית בתקציב השחקנים אמנם עזרה לבניית קבוצה טובה, אבל ביחס למה שקורה מסביב, לא קבוצה מספיק טובה.
בסופו של דבר, מכבי החתימה פחות או יותר את אותם שחקנים שהייתה יכולה להחתים גם לפני שנתיים או שלוש. היא פשוט משלמת עליהם היום פי שניים ופי שלושה. לפעמים המציאות פשוט דופקת לך את השאיפות. או שהשאיפות שלך לא ממש מתיישבות עם המציאות. תבחרו אתם. ובשורה התחתונה, למרות כל המספרים המרשימים, מכבי ת"א עדיין רחוקה מאוד מלהיות אחת הקבוצות העשירות ביבשת.
אז הכסף הגדול כמעט לא שינה את המציאות. אבל מה עם שינוי מבנה הבעלות, הדבר השני שאוהדי מכבי חיכו לו כל כך הרבה שנים? ובכן, במקום שקט על פני המים קיבלנו תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. הספונסר שרצה להיכנס לבעלות מצא את עצמו בחוץ, התהפך על חברי ההנהלה ומאז נכנס בהם במאה קמ"ש בכל הזדמנות, עם מיקרופון ביד או חשבון ברשת חברתית.
ההנהלה מפוצלת. מוכרים, קונים, מפעילים זכויות סירוב, מטילים וטו, משתמשים בדוברים לשעבר ואנשי יח"צ מהשורה הראשונה, אפילו מי שכבר בחוץ נחשד שעדיין מושך בחוטים (ובחוכמה רבה, אף אחד אפילו לא מזכיר את שמו) ובשלב הזה נדמה שאין אפילו החלטה על הזמנת וולט שאפשר לקבל בלי בוררות.
צד אחד רועש מדי והצד השני שותק מדי
צד אחד מנהל את הקרב שלו בתקשורת ובטוויטר, בחוסר אחריות, תוך זלזול עצום באוהדים והעמקה יומיומית של הקרע. יהיו מי שיגידו שחלק מזה אפילו נעשה בכוונת מכוון. אפשר להמשיך להגיד שהכול נעשה לטובת מכבי ומתוך אהבה לסמל, אבל בשלב מסוים צריך לבחור: או שזה לא נכון, או שמי שפועל כך פשוט לא מבין מהי טובת מכבי, למרות שהוא מאמין בכך בלב שלם. האהבה למכבי לא עומדת למבחן אצל אף אחד מלבד עצמו.
ומהצד השני יש שתיקה. קל מאוד לסחוף אחריך מאמינים כשהצד השני שותק. אולי לפני כמה עשורים שתיקה כזאת הייתה נתפסת כחכמה, שקולה ומחושבת. בעידן הרשתות היא עובדת אחרת. כשצד אחד מציף את השיח בטענות, במסרים ובגרסה שלו למציאות, שתיקה יכולה להתפרש כהסכמה, כחוסר תשובה או אפילו כהודאה באשמה. וזה עוד יותר מוזר כשמדובר באנשים שיודעים היטב איך תקשורת עובדת, מחזיקים בגופי תקשורת ועושים בהם שימוש קלוקל ולא תמים.
אז כן, הגיע הזמן לשבת מול מיקרופון ולהסביר לאוהדים מה קורה. לא דרך מקורבים, לא דרך רמזים ולא דרך מסרים שעוברים מצד שלישי. לדבר. כי כל עוד זה לא יקרה, מי שישלוט בשיח יהיו הקיצוניים, והם כמעט תמיד יודעים לצעוק חזק יותר מכולם.
מותג הספורט הגדול בישראל נמצא בתוך מלחמת שליטה. הבעיה היא שבדרך למלחמה הזאת הוא גם מפלג, דורך ובעיקר שוחק את האנשים שהמותג הזה אמור להיות שלהם: האוהדים. והאוהדים, בהתאם, מפולגים לא פחות מההנהלה. שמעון מזרחי יכול להיות במשך 70 שנה סמל ואליל, ואז לפרסם מכתב אחד מנוסח היטב ע"י איש מקצוע מהבכירים בישראל ולהפוך בתוך חמש דקות, לפחות לפי חלק מהתגובות, לאיש שקובר את המועדון.
מה באמת נכון למועדון?
ומה באמת הקונסטלציה הנכונה עכשיו למכבי ת"א? אין לי מושג. וגם לכם אין. כל מי שמסביר בביטחון למה זה כן, למה ההוא לא, למה משפחת ווילף היא בדיוק מה שמכבי צריכה ולמה ג'ייסון לוין הוא אסון, או לגמרי ההיפך, כנראה יודע הרבה פחות ממה שהוא נשמע.
בשבועות האחרונים כולנו הפכנו למומחים לדיני תאגידים, זכויות סירוב והון אמריקני. אנשים מנתחים אנשי עסקים כאילו גדלו איתם בחדר הישיבות, רק כי גללו קצת ברשת. האמת הרבה פחות מספקת: אנחנו לא באמת יודעים. כולנו כלים במשחק השחמט המעצבן בעולם, ורוב המידע מגיע אלינו ממישהו עם הרבה אינטרס, שרוצה שנחשוב משהו מסוים.
לכן, גם האצבע שלנו על ההדק קלה מדי. קל מאוד להכריז מי הטובים ומי הרעים, מי צריך להישאר ומי חייב לעוף. קצת פחות קל לגלות בעוד שנה שלחצת על ההדק הלא נכון.
דבר אחד לפחות עדיין לא נשבר: האהבה של אוהדי מכבי לקבוצה. יעידו על כך בערך 9,000 אנשים שרכשו גם השנה מנוי ממיטב כספם כדי לראות את הקבוצה של עודד קטש ואת ים מדר על הפרקט. וכשאני אומר ממיטב כספם, אני מתכוון ממש למיטב כספם. זה הרבה מאוד כסף. למעשה, הכי הרבה באירופה. אבל גם כאן כדאי לא להתבלבל. הדרך מ-9,000 ל-6,000, ומשם ל-4,000, קצרה הרבה יותר ממה שנדמה.
היא לא עוברת בהכרח דרך עוד עונה בלי פיינל פור, אלא דרך התחושה שהמועדון כבר לא שלך. שהקהילה נשחקת. שאתה רק לקוח עם כרטיס אשראי. ומי שרוצה לראות איך נראה הסוף של התהליך הזה, יכול פשוט להביט מעבר לכביש ולראות מה קורה כשמשמידים במשך שנתיים וחצי קהילה שלמה.
מודל "מיטש גולדהאר"
בסופו של דבר, מכבי צריכה את מה שצריכה כל קבוצת ספורט תחרותית שלא באמת יודעת להרוויח כסף: אנשים עשירים מאוד, שמוכנים להשקיע ולהפסיד הרבה מאוד כסף, בעיקר כי הם אוהבים את המועדון לפחות כמו האוהדים שלו. לידם צריכים להיות מנהלים מצוינים, נקיים מאגו ומאינטרסים, שימנו את אנשי המקצוע הכי טובים וייתנו להם לעבוד.
וכל הדבר הזה צריך לקרות בשקט. בשפיות, עד כמה שהמושג הזה בכלל קיים בספורט. בלי מלחמות אגו, בלי תדרוכים, בלי ירי בין מחנות ובלי תמונות של פקסים ברשתות מכל אדם שבוחש בצלחת. או בקיצור, מה שאני מכנה: פרופיל מיטש גולדהאר. האם משהו כזה נראה כרגע באופק של מכבי? אפילו לא בצחוק.
ינאי, שאותו אני אוהב בערך כמו שאני אוהב אננס על פיצה, הבין בשלב מסוים שלהפסיד המון כסף לבד זה פחות כיף מלהפסיד המון כסף עם חברים. לכן, בין שאר הסיבות, הוא הכניס עוד אנשים לבעלות על הפועל ת"א וחילק את העול. יש בזה היגיון: יותר כיסים עמוקים, יותר יכולת לשרוד. אלא שאוהדי מכבי חולמים כבר שנים דווקא על בעל שליטה אחד. איש חזק, עשיר, שמקבל החלטות ושם סוף למלחמות היהודים. רק שגם לזה יש מחיר.
בעל שליטה אחד הוא גם אדם אחד שהכל תלוי בו. ומצד שני, בעלי מאה הם בעלי דעה, וכך בדיוק גדל הסיכוי שבשלב מסוים שוב נקבל מחנות, וטו, תדרוכים ומיליציות. ואז חזרנו בדיוק לאותה נקודה. בקיצור, אוהדי מכבי ת"א מוזמנים לבחור את הרעל שלהם.
כאוהד מכבי, כל מה שאני רוצה זה בדיוק מה שהילד ההוא שראה את ההורים שלו רבים בפעם הראשונה רוצה. קודם כל תפסיקו. אחרי זה תשלימו כבר, תהיו החברים הכי טובים ותגדלו אותי להיות הגרסה הכי טובה שאתם יכולים. חבל שזה לא פשוט, וחבל שזה לא יקרה, אבל עד אז, לפחות תעשו הכול כדי שזה לא יפגע במה שקורה על הפרקט, כי באחדות ביציעים כבר הצלחתם בכשרון רב לפגוע, גם אם כל מי שיושב בהיכל שילם על המנוי.
מכבי ת"א קיימה עד עתה שני משחקי אימון, אפשר להתחיל להסיק דברים. אבל על כדורסל, אם יתאפשר, נדבר בטור הבא. עכשיו רק צריך שמישהו ישמור. עלינו האוהדים, על המועדון, על הקבוצה. וגם על הפרקט. כי אחרת, אלוהים ישמור.
