יש דברים הרבה יותר חשובים מכדורגל, בוודאי בשנים האחרונות, אבל בדיוק מהמחוזות האלה נלקחים מונחים שמתאימים מאוד למה שקורה על המגרשים בארץ. כך, למשל, כאשר מכבי חיפה מגיעה לבלומפילד כדי לפגוש את מכבי תל אביב, היא פוגשת את הקו הצהוב.
זה המקום שאי אפשר לחצות אותו, זה שהופך לקו אש ובשליטה של צד אחד בלבד. החולצות הצהובות מסמנות את הקו, שנה אחר שנה שחיפה מגיעה ולא עוברת את הקו. פה ושם נקודה, היה גם ניצחון אחד בתקופת מסאי דגו, אבל לא מעבר.
בשאר המשחקים, מכבי תל אביב שולטת ומנצחת די בקלות. כשזה קורה מדי שנה, כאשר שחקנים מתחלפים, וגם מאמנים, אבל התוצאה נשארת זהה, זה מצביע על משהו עמוק יותר. כי גם כאשר מכבי חיפה זכתה בשלוש אליפויות רצופות, היא לא ניצחה את יריבתה המושבעת בבלומפילד.
ספק אם קני מילר מודע לנתונים הללו, אבל הקפטן שלו, דור פרץ, אחראי ללא מעט רגעים שמחים עבור המועדון הצהוב בקלאסיקו הישראלי. הוא תמיד מופיע, תמיד שם. זה הגב הזקוף שלו, זה שמביט על הכול מלמעלה ואיננו מתרגש גם מרגעים פחות טובים. מול מכבי חיפה אין כמעט רגעים כאלה, והרבה בזכותו.
גם בגרסה הכי פחות טובה של מחזיקת הגביע בשנים האחרונות, אחרי מפולת באירופה ועם הרבה חורים בסגל, זה מספיק כדי להביס את חיפה. האחרונה כאילו מתעקשת להגיע וליפול מול היריבה הכי גדולה שלה.
אפשר לסמן טעויות בבחירת הרכבים (איך עלי מוחמד לא פותח בקבוצה הזו?!), או לתהות כיצד פדראו הפך להיות הבלם הראשון אחרי שנה וחצי בלי כדורגל (אחראי לפנדל אחרי שהכשיל את הליו וארלה), אבל כשמדובר במכבי תל אביב, הסיבות משתנות ועובדה אחת נשארת: אי אפשר לעבור את הקו הצהוב.
