סביר להניח שרוב האוהדים שראו את אייל ברקוביץ׳ ויוסי בניון בשיאם יסכימו שגם אם ה״קוסם״ היה טוב יותר, ה״יהלום מדימונה״ (זוכרים שפעם קראו לו ככה?) עשה קריירה גדולה יותר.
איך קורה שדווקא זה שאמרו עליו שהוא אחד הטובים בעולם בתפקיד שלו מעביר קריירה בקבוצות דרג ב׳ באנגליה, בעוד השני משלים שנים גדולות במועדוני פאר? פשוט כי כדי להגיע רחוק יותר צריך להיות מסוגל לשלוט בעצמך יותר. לדעת את מקומך. לשחק תפקיד. להשתלב בקבוצה. לדעת את מגבלותיך.
וזו בדיוק המורשת של ראסל ווסטברוק, שהודיע אתמול (רביעי) על פרישה אחרי קריירה מטורפת, מוטרפת, עשירה, מפוספסת, אגדית ומרתקת. ואם קראתם את הפסקה הראשונה פה ויצאתם ממנה עם קצת טעם חמצמץ ותחושה אמביוולנטית, שנעה בין הערכה לבלבול, בין הסכמה לקיטוב - אז, ובכן, גם זה בדיוק בהתאם למורשתו של ״ברודי״.
קל לאהוב, ולשנוא
כי הנה הטייק האישי שלי על השחקן, והדמות, שהוא ראס. שהוא שיחק, תרתי משמע, לאורך כמעט שני העשורים האחרונים: מדובר בשחקן שאני מאוד אוהב. אבל שונא את מה שהוא מייצג עבור רבים. במילים אחרות, הנה - גם אצל מישהו שממש מחבב אותו, אי אפשר פשוט לתת תשובה פשוטה. תמיד זה יהיה, כשמדובר בווסטברוק, טבול עמוק בקיטוב כלשהו.
רגע אחד הוא עושה 8 מ-32 מהשדה בטורניר המכללות, אבל UCLA שלו ושל קווין לאב ממשיכה לנצח; רגע אחרי הוא קולע 22 בחצי הגמר מול ממפיס של דריק רוז, אבל מפסיד ומודח בפיינל פור בפעם השנייה ברציפות.
רגע אחד הוא נבחר בדראפט מאחורי מייקל ביזלי ואו.ג׳יי מאיו, רגע אחרי הוא משאיר להם אבק ונראה כמו השחקן הכי טוב בדראפט הזה. רגע אחד הוא מתחיל את הקריירה כשהוא מסתגל לעמדת הרכז באוקלהומה סיטי, רגע אחרי הוא כבר שחקן של 20 זריקות ו-4 איבודים, למרות שהוא אמור להיות מוביל הכדור ולצידו יש סקורר היסטורי בדמות קווין דוראנט.
רגע אחד הוא שחקן טופ 10 בבחירות ל-MVP, רגע אחרי הוא מחמיץ חצי עונה בגלל פציעה והת׳אנדר בכל זאת מנצחים 59 פעמים - רק ניצחון אחד פחות מעונה קודם. רגע אחד דוראנט הוא זה שמחמיץ את מרבית העונה והת׳אנדר מפספסים את הפלייאוף, רגע אחרי הם מובילים 1:3 על גולדן סטייט של 73 הניצחונות בגמר המערב. רגע אחד הם מאבדים את היתרון הזה ומודחים, ורואים את דוראנט עובר לאותה ווריורס בדיוק.
רגע אחרי ווסטברוק מקבל את הקבוצה לידיו, דופק עונת טריפל דאבל היסטורית עם זכייה ב-MVP, ומחזיר את הת׳אנדר לפלייאוף במו ידיו.
פרש בזמן?
הבנתם את הנקודה, ואנחנו רק באמצע הקריירה שלו. ובאמת שאפשר בקלות להמשיך ככה עוד ועוד, גם דרך העונה לצד ג׳יימס הארדן ביוסטון, עונת הטריפל דאבל הנוספת בוושינגטון, העונה וחצי בלייקרס, במהלכה הפך לשחקן ספסל, והעונות האחרונות בקליפרס, דנבר וסקרמנטו - בהן עדיין היה שחקן של 14-5-6 בפחות מ-30 דקות למשחק, רובן כמחליף.
אפילו בעצם תזמון פרישתו, לא לפני גל שמועות הזוי על הצטרפות אפשרית לכתומים מתל אביב (הפועל. אני מדבר על הפועל), מצליח להשאיר עוד נושא אחרון לדיון ראשים, מדברים ב-ESPN ולוויכוחי טרולים בטוויטר: האם פרש מוקדם מדי, מאוחר מדי, או בדיוק בזמן.
וככה מסתיימות להן 18 עונות היסטוריות וחסרות תקדים. קריירה שהטופ 20 מהלכים הכי טובים ממנה מדהימים רק במעט יותר מ-20 הרגעים הכי גרועים שלה. קריירה שבה על כל דאנק או בלוק או קליעת קלאץ׳ אפשר למצוא לא פחות איבודים, החטאות ונפיחות-מוח מהסוג שמביא לתלישת שיערות ספונטנית. עם 209 טריפל דאבלים, ו-0 אליפויות. עם אותו מספר של זכיות ב-MVP כמו משחקים שניצח בגמר (שוויון 1:1).
אבל האמת היא שלסכם את ווסטברוק דרך הפריזמה הזו, של קיטוביות מעצבנת ושל כישרון חד-פעמי, של תקרה היסטורית אל מול התרסקויות לרצפה, של מספרים ללא אח ורע אל מול תחושה של אכזבה, יכול להיות פספוס של הפואנטה האמיתית.
לסכם את הקריירה שלו ככה יהיה להיכנע לתרבות הנראטיבים והראשים המדברים שהשתלטה על כל תרבות הספורט בתקופתו של ווסטברוק (ולא באשמת ווסטברוק). לסכם את הקריירה שלו ככה יהיה לפספס את המסר האמיתי שצריך לקחת ממנה הלאה, לדורות הבאים של אתלטים, שהרבה מהם גדלו כשהם מעריצים אותו.
כי הדבר הנכון לעשות יהיה לדבר על אהבתו למשחק, תשוקתו לתחרות, ועל איך שיחק כל פוזשן, כמאמר אם כל הקלישאות, כאילו היה האחרון שלו. הבעיה היא שלעשות את הפעולה הנכונה דווקא ברגע הסיום יהיה דבר מאוד לא ווסטברוקי לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו