אנס קאנטר לא באמת רוצה לשחק ב־WNBA. הוא גם לא ממש רוצה להיבחר בדראפט. מעניין אותו דבר אחד בלבד: להכריח את הליגה לענות על שאלה שהיא היתה מעדיפה שלא תישאל. זו, אגב, תמיד היתה המומחיות שלו.
הטורקי בן ה־34 היה כדורסלן לא רע. הבטחה גדולה יותר מאשר התממשותה. בחירה מספר 3 בדראפט 2011, 11 עונות ו־700 משחקים ב־NBA עם ממוצע של 11.2 נקודות ו־7.7 ריבאונדים. סנטר מהזן הישן, לא כוכב, אבל כל קבוצה ידעה מה תקבל ממנו.
רק שהכדורסל הפסיק להיות הסיפור המרכזי בקריירה שלו בשלב מוקדם. הוא הסתכסך עם ארדואן עד שטורקיה ביטלה את אזרחותו. הוא תקף את סין כשה־NBA שתקה. הוא יצא חזיתית נגד לברון ג'יימס והאשים אותו בצביעות מוסרית.
אפשר לחשוב שהוא אמיץ, מכור לתשומת לב, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא מפחד מהמחיר. זה בטוח. לפעמים נדמה שהכישרון הגדול שלו הוא בכלל לא כדורסל, כי אם פרובוקציה. הוא הפך כמעט כל מחלוקת פוליטית בעולם לעוד תחנה במסע האישי שלו, ועכשיו הוא הגיע ל־WNBA, תחנת ההטרלה התורנית שלו.
פגיעה מכל כיוון
בשבת ערער קאנטר את הספורט האמריקני בציוץ אחד שבו הודיע שיירשם לדראפט 2027 של ליגת הנשים הטובה בעולם. לרגע אחד כמעט כולם עשו בדיוק את מה שהוא קיווה: התחילו לדבר עליו. בפועל, הם היו צריכים לדבר על עצמם. כי שחקן העבר אינו שואל אם הוא יכול לשחק בליגת הנשים - הוא שואל על סמך מה בדיוק מחליטים מי כן ומי לא. זאת שאלה שנשמעת פשוטה, עד שמנסים לענות עליה.
במשך שנים ניסתה אמריקה לנהל את הוויכוח הזה כאילו הוא שייך למדע: טסטוסטרון, מסת שריר, צפיפות עצם, הורמונים, מחקרים, מספרים. היה נדמה שאם רק יפורסם עוד מחקר אחד האנושות תוכל סוף־סוף להמשיך הלאה. זה לא קרה. להפך, ככל שהמדע התקדם, התברר שאינו יכול להכריע בנושא, ותודה מראש לפרוגרס שהכניס אותנו לבלגן האווילי של זהות ביולוגית.
שני הצדדים - השמרנים והפרוגרסיבים - אינם מתווכחים על עובדות בכלל, אלא על מוסר ועל פילוסופיה ועל מבנים חברתיים. מצד אחד עומדות נשים שאומרות דבר פשוט: ספורט נשים נוצר כדי להבטיח תחרות הוגנת בין נשים, ואם מי שעברו התבגרות גברית משתתפים באותה קטגוריה, איבדנו את ההצדקה לקיומה. מן הצד האחר עומדים מי שאומרים: אם טרנסג'נדרית היא אישה, הדרתה מספורט נשים היא אפליה. שני המשפטים האלה לא יכולים להיות אמיתיים באותו מגרש.
קאנטר בחר דווקא ב־WNBA כי אינה רק ליגת כדורסל. במשך שנים היא בנתה לעצמה זהות של מוסד שמבקש להוביל גם שיח ציבורי: זכויות נשים, זכויות מיעוטים, שוויון, הכלה. זו זכותה המלאה, אבל ברגע שאתה מציג את עצמך גם כסמכות מוסרית, מגיע הרגע שבו גם המוסר שלך נדרש לעמוד למבחן.
זה בדיוק הרגע שקאנטר יצר. הוא אינו מצפה לקבל חוזה אלא תשובה, ואין כזו שלא תכאיב. אם הליגה תאמר: אינך אישה - היא תצטרך להסביר לפי איזה מבחן. אם תאמר: אתה יכול להשתתף - היא תצטרך להסביר לספורטאיות שלה מדוע הקטגוריה שעליה נאבקו 30 שנה כבר אינה נשענת על אותם כללים. זו אינה בחירה בין נכון ללא נכון - זו בחירה בין שתי פגיעות.
תירוץ משפטי אלגנטי
נדמה לי שהסיפור הזה גדול בהרבה מקאנטר הפרובוקטור, ואפילו גדול בהרבה מטרנסג'נדרים. הוא מספר משהו על התקופה שלנו. אנחנו חיים בעידן שמקדש את זכותו של אדם להגדיר את עצמו. ובמידה רבה, זו התקדמות אנושית אמיתית. אבל כל רעיון גדול נבחן דווקא במקום שבו הוא מתנגש עם רעיון גדול אחר.
כאן הזכות להגדרה עצמית פוגשת את הדרישה לתחרות הוגנת, ושני הערכים מסרבים לפנות זה לזה את הדרך. לכן הספורט הוא המקום שבו הוויכוח הזה מתפוצץ. ספורט אינו עוסק בזהות - הוא עוסק בקטגוריות.
אין חלוקה למשקל באגרוף כדי להעליב כבדי משקל, ואין קטגוריות גיל כדי לפגוע במבוגרים. הקטגוריות אינן הבעיה של הספורט, הן התנאי לקיומו. ולכן השאלה שהטורקי זרק לאוויר אינה רק מי רשאי לשחק כדורסל, היא האם חברה עדיין מסוגלת להגדיר את הגבולות שעליהם היא עצמה נשענת.
קאנטר כנראה לא ישחק אפילו דקה אחת ב־WNBA. ייתכן שהליגה תמצא תירוץ משפטי אלגנטי, וייתכן שהפרשה תיעלם מהכותרות. אבל את הדבר החשוב ביותר קאנטר כבר השיג: הוא אילץ ליגה של כדורסל להתמודד עם שאלה שבכלל אינה שייכת לענף.
לפעמים כל מה שצריך כדי לחשוף את המבוכה של תקופה שלמה הוא אדם אחד ששואל את השאלה שאיש אינו רוצה לענות עליה. בספורט לא אוהבים שאלות מורכבות ועמוקות, וגם ב־WNBA יתחמקו מתשובה אמיתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו