פעם, כשהפועל ת"א עשתה את המסעות שלה באירופה, היתה התאמה מושלמת בין הקהל ששטף את היבשת לבין קבוצת הכדורגל שהלהיבה על הדשא. אחר כך הפועל עזבה את אירופה, והחל להיווצר פער: מצד אחד הקהל הטוב בישראל ביציע, ועל הדשא הגרסאות הכי גרועות של הפועל בכל הזמנים, כולל שתי ירידות ליגה.
כדי להרגיש קצת אירופה האוהדים נסעו למחנות אימון, לראות משחקים נגד קבוצות של פחחים מקומיים ומוכרי פרחים, והדליקו אבוקות ביציע האירופי. נו, עם משני התודעה הנכונים אפשר היה לדמיין שמדובר בגביע אירופה.
כמו באותו מסע קסום בגביע אופ"א בתחילת המילניום, שהסתיים עם אירוח בקפריסין, שוב הקבוצה חוזרת לאירופה כאשר מדינת ישראל מוקצית מחמת מיאוס ואי אפשר לארח פה כדורגל אירופי.
אז מה עושים? יוצאים 5,000 אוהדים ואוהדות להונגריה ומוכיחים שוב: עם כל הכבוד לטדי או לסמי עופר, האוהדים של הפועל שייכים למשולש: בלגרד, המבורג, בואנוס איירס. השחקנים עצמם? הם נראים כאילו אכלו "משולש" באבו חסן והוסיפו דיאט ספרייט.
הקהל של הפועל נמצא הרבה מעל קבוצת הכדורגל השבלונית שלו, אבל לפחות הוא חזר להרגיש בבית ולנשום קצת אירופה. האם זה יסתיים ברדיוסים? למי אכפת, גם ככה לא מארחים בארץ. האם זה יסתיים בקנסות? ספרא גם ככה הולך ומסתמן כיואב כץ של ארץ הסמבה, אז שיוציא קצת כסף.
מי שראה אתמול ברחובות ת"א את מאות האדומים עם טרולי בדרך לרכבת שלוקחת לנתב"ג הבין שקורה כאן משהו. אולי מתישהו זה יתבטא לא רק באבוקות אלא גם בהישגים על המגרש. האם אנחנו לפני מסע אירופי קסום נוסף? סביר להניח שלא, אבל אם יש מקום שבכל זאת בהיסטוריה של הפועל מתרחשים ניסים, הוא מעבר לים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו