הצופה שרואה את המונדיאל מהבית יתקשה להבין באיזו הפקת ענק מדובר. אלפי עובדים סביב כל משחק - מסדרנים ועד מוכרים בקיוסקים, וסביבם המוני מתנדבים, והכל מתוקתק עד לפרט האחרון.
ספרד - בלגיה 1:2 // כאן 11, מונדיאל 2026
כדי להגיע למסיבת העיתונאים שאחרי המשחק, למשל, צריך להירשם מראש. זה מה שעשיתי, לקראת המשחק בין ספרד לבלגיה. אחרי המשחק מיהרתי מהמקום שבו ישבתי, בקומה 8 (כן כן, העיתונאים יושבים בשמיים; סיבה טובה לסלוח לשדרי הטלוויזיה שלעתים טועים כי באמת שצריך עיני נץ כדי לזהות את השחקנים על המגרש) למרתפי האצטדיון.
מעלית יעודית לקחה אותי לשם, ביחד עם עוד כמה עשרות עיתונאים, רובם ספרדים ובלגים כמובן. כשהגענו למטה, נחשפה עיר תת-קרקעית שלמה שמתנהלת מתחת לאצטדיון, כולל האוטובוסים של הנבחרות שממתינים בסמוך.
המאמנים הגיבו
חיכינו קצת עד שהמאמנים הגיעו. בהתחלה רודי גארסיה, המאמן המפסיד של הבלגים. קצין העיתונות שלו נתן קודם כל לעיתונאים שהוא מכיר לשאול, והם שאלו בעיקר על השוער, טיבו קורטואה, שנפצע והוחלף, במה שהיה כנראה משחקו האחרון בנבחרת (המחליף שלו, סנה למנס, השמיט את הכדור שהוביל לשער הניצחון הספרדי).
את השאלה האחרונה הוא נתן לי. שאלתי את המאמן הבלגי מי הוא חושב שיזכה באליפות. הוא ענה לי שאחרי שהנבחרת שלו הודחה, זה לא ממש מעניין אותו.
מייד אחריו נכנס המאמן הספרדי, לואיס דה לה פואנטה. שוב אותו הריטואל: העיתונאים שמלווים את הנבחרת שואלים ראשונים, והמאמן עונה להם בסבלנות. רוב השאלות היו על הכוכבים. מיקל מרינו, ששוב נכנס בדקות האחרונות והבקיע את שער הניצחון, כמו שעשה בשמינית הגמר, ו-פדרי, שלא פתח בהרכב.
גם הפעם נתנו לי לשאול אחרון, ותהייתי אם הוא חושב שספרד תעבור את צרפת, הנבחרת הטובה בטורניר. הוא ענה בחיוך שצרפת צריכה לחשוש, ושהוא בטוח בנבחרת שלו שתעשה את העבודה.
כל זה קרה בצרפתית וספרדית, עם תרגום סימולטני לאנגלית.
לאמין ימאל "ניצל" משאלה על דגל פלסטין
במקור קיוויתי שיגיעו גם השחקנים עצמם. את קורטואה רציתי לשאול על ההקשר הישראלי, ואת לאמין ימאל על הנפת דגל פלסטין וגם על כך שהוא עוד לא ממש הגיע למונדיאל הזה.
בניגוד לכל שאר הכוכבים הגדולים - מסי, אמבפה, קיין, הלאנד, שהגיעו ובגדול, נער הפלא הספרדי מג'עג'ע בינתיים. נכון שהוא רק מחלים מפציעה, ובכל זאת - מצפים ממנו שייקח את הנבחרת על הכתפיים שלו, ובינתיים זה לא קורה.
כשיצאתי, האצטדיון כבר היה ריק לגמרי. נשאר רק צבא של מנקים שאסף בשקדנות את מה שנותר מאחור, בעיקר פחיות של בירה. האמריקנים הם עם מסודר וממושמע, והרוב אספו את הזבל שלהם וזרקו בעצמם לפח, ובעצם לפחים, כי גם באצטדיונים כאן מפרידים בין זבל כללי לזבל למיחזור.
מחוץ לאצטדיון הספרדים חגגו במתחמים מיוחדים שהוקמו. חגיגות סולידיות, חייבים להודות, בכל זאת צרפת ואמבפה מחכים בשלב הבא. עצרתי לשתות איתם בירה, ולפטפט קצת. נושא השיחה העיקרי, כצפוי, היה איך משיגים כרטיס לחצי הגמר שייערך ביום שלישי בדאלאס.
התשובה (המבאסת) היתה שזה כמעט חסר סיכוי. כל הכרטיסים נמכרו מראש, ומי שרוצה לקנות באתרים יצטרך להיפרד לכל הפחות מ-1500 דולר (הכרטיס הזול ביותר; הכרטיסים היקרים מתקרבים ל-10 אלפים דולר).
בהמתנה לטיסת הלילה, מלוס אנג'לס למיאמי, ישב לידי אוהד אנגלי. הוא מתגורר בחוף המערבי, וטס כדי לראות את הנבחרת שלו ברבע הגמר נגד נורבגיה (שנערך אחרי סגירת העיתון).
התקשקשנו קצת, על כדורגל ועל אנגליה שתמיד מבטיחה ואף פעם לא מקיימת, ואז הוא שאל מאיפה אני. "ישראל", עניתי. הוא חייך, ושאל אם השתתפנו במונדיאל. עניתי שכן, והוא שאל באיזה בית. "לפני 56 שנים", עניתי. "מצטער בשבילכם", הוא סיכם. "מקווה שתצליחו יותר בפעם הבאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו