מונדיאל הוא הרבה מעבר לכדורגל, הוא אוסף סיפורים שהסוף שלהם לא ידוע, הדרך לניצחון היא ארוכה ומפותלת והשינויים תוך כדי תנועה יכולים להרטיט לבב אנוש.
אלופת העולם ארגנטינה היא מלכת הדרמות, ואם חשבנו בקטאר 2022 שהגענו לשיאים שלא יישברו, התחיל שלב הנוקאאוט ב-2026 וארגנטינה העלתה את הרף לגבהים חדשים. אז אחרי הניצחון מורט העצבים בהארכה על קייפ ורדה, הגיע משחק שמינית הגמר מול מצרים - וארגנטינה שוב הוכיחה שאסור להמעיט בלב של אלופים.
במשך 78 דקות אלופת העולם סבלה. החמצת פנדל של מסי, הרביעית שלו במונדיאלים והשנייה שלו בטורניר (עוד שני שיאים של מסי - הכי הרבה בעיטות, 8, והכי הרבה החמצות - 4), מתפרצות קטלניות של המצרים והרבה תסכול וחוסר אונים.
הגיבור השני של ארגנטינה
אבל אז נכנס הגיבור השני של ארגנטינה לתמונה, ליונל סקאלוני, ועשה את השינויים שנתנו למסי את הכלים להתחיל עוד קאמבק מפואר, אולי הכי מפואר.
הוא הכניס את לאוטרו מרטינס, לצידם של מסי ואלברס בחילוף טבעי ומובן, וכעבור שבע דקות, בחילוף מפתיע משהו, סקאלוני שלח למערכה את האיש שבעט את הנצח בקטאר, מונטייל, מגן ימני, היום בריבר פלייט, על חשבון מולינה, בחילוף שהרבה תהו על קנקנו כשארגנטינה על סף הדחה.
אבל סקאלוני ידע בדיוק מה הוא עושה, כמו תמיד. הוא חש את השחקנים, יודע בדיוק מה מסי רוצה וזקוק לו כדי לקבל את השטחים שבהם אין שני לו ביקום, ואכן לחילופים הייתה השפעה מכרעת על המהפך.
נבחרת בצלמו של מאמנה
מסי בישל את הראשון לרומרו, מה שהכניס את הקהל לטירוף ויחד איתו את השחקנים. ארבע דקות לאחר מכן, מונטייל, מי אם לא הוא, הוריד כדור למסי ששלח את הכדור לחיבורים, ומשם ארגנטינה נישאה על גלי הטירוף והאופוריה מהקהל והספסל. אנסו פרננדס, מבישול אדיר של לאוטרו מרטינס, שלח את ארגנטינה לרבע הגמר בעוד משחק בלתי נשכח.
ארגנטינה היא נבחרת בצלמו ובדמותו של מאמנה, מלאת רגש, נעה כמטוטלת בין עצב לשמחה, יודעת לאלתר כשצריך ובעיקר יודעת לצאת מצרות שנבחרות יציבות יותר לא נכנסות אליהן (ספרד לדוגמה, ויש שיגידו צרפת הנוכחית).
יש לה את השחקן הגדול בהיסטוריה, חד-קרן, שתמיד נמצא שם בשבילה והדמעות שלו בסיום לא השאירו עין יבשה, אבל זה לא יספיק לנצח.
מול הגדולות זה לא יספיק
יש לה גם הרבה בעיות. חוליית ההגנה פגיעה מאוד, רומרו אמנם מבקיע, אבל מתקשה באחד על אחד, וליסנדרו מרטינס הגיע לעונה הזו אחרי שנה בחוץ בגלל פציעת רצועות. שני החלוצים מספקים רק רגעים ספורדיים של איכות, וברוב המשחק הם עובדים בשביל מסי ופחות מסכנים את השער. אז מול קייפ ורדה ומצרים זה הספיק בקושי, אבל בהמשך, מול הגדולות באמת, זה כבר יהיה על סף הבלתי אפשרי.
ואסיים בנימה אישית. יש משהו בליונל סקאלוני שממיס אותי. לא יודע אם זו שפת הגוף שלו על הקווים, זה שהוא אדם צנוע ונטול מניירות (אני ממש אוהב שהוא מגיע עם טרנינג למשחקים, לא עם חליפות), או הדמעות שלו אחרי ותוך כדי משחקים, דמעות מלאות אותנטיות שמחברות אותי לאיש הנדיר הזה.
אז אחרי המונדיאל בקטאר כתבתי עליו את המשפט הבא, והוא נכון היום באותה מידה: "יש הרבה אבות להצלחה האדירה של ארגנטינה, אבל מעל כולן עומד האיש שמאחורי הקווים. מנהיג אמיתי, איש של אנשים, טקטיקן קר רוח ואדם שכולו לב אחד גדול - סופר מאמן".
