נבחרת ישראל סיימה אתמול (שני) בתבוסה לקרואטיה את בית השלב הראשון במוקדמות המונדובאסקט. זו הטבלה לקראת בית השלב השני: פולין עם שישה ניצחונות, קרואטיה וגרמניה עם חמישה כל אחת, וישראל עם שניים בלבד. שלוש הראשונות עולות. עכשיו לכו תסבירו איך אפשר להגיע לאליפות העולם, כשנותרו שישה משחקים בלבד לסיום, וגרמניה וקרואטיה מחזיקות גם ביתרון עלינו במאזן הפנימי. צריך נס.
עד עכשיו, בקמפיין הזה, ניצחנו רק את קפריסין, ונכון לעכשיו אנחנו כישלון גדול. אם מול גרמניה עוד הצלחנו לצמצם פערים, אז אתמול מול קרואטיה זו כבר הייתה השפלה. אני ממש לא הופתעתי מהתוצאה, לאור הסגל שבו שיחקנו. הטענות הן לא למי שהיה על הפרקט, אלא למי שלא היה שם.
בסרט הזה כבר היינו. זה לא קורה בפעם הראשונה. בשנים האחרונות ראינו לא אחת היעדרות המונית מהנבחרת. רק ליורובאסקט כולם התייצבו. התחושה היא שברשימת העדיפויות של השחקנים, הנבחרת ממש לא נמצאת בפסגה. איגוד הכדורסל והצוות המקצועי חייבים להחליף דיסקט בנושא הזה ולעבור לקו קשוח יותר. אם שחקנים לא מבינים את זה לבד, ייתכן שצריך להחליט בשבילם.
נבחרת היא לא מטרד, היא חובה. מה הפלא שאנחנו כמעט בלי סיכוי להעפיל למונדובאסקט, שבו לא השתתפנו כבר 40 שנה? נזכיר שהעפלה לאליפות העולם הייתה מטרה מוצהרת של איגוד הכדורסל לפני תחילת הקמפיין.
כולם פשוט ויתרו
לפני יותר משבועיים פרסמתי כתבה על ההרכב החסר מאוד שבו תופיע הנבחרת בחלון יולי. מה שהפתיע אותי כשעבדתי עליה היה שהרשימה הראשונית שהכרתי הייתה גדולה מאוד, אבל בפועל התברר שהיא הייתה אפילו גדולה יותר. לא פחות הפתיע אותי שגם שחקני הקו השני לא נלחמים על מקומם בסגל הלאומי, ויתרו - כל אחד מסיבותיו - דווקא כשהייתה להם הזדמנות גדולה.
מעבר למילים הגדולות על החשיבות הלאומית והחובות למדינה, יש כאן גם אינטרס אישי של השחקנים. הופעה בנבחרת יכולה לסייע לשחקנים לצאת ממשברים, להתאושש מפציעות, לצבור ביטחון ולקבל חשיפה. לפעמים הנבחרת עוזרת לשחקן יותר מאשר הוא עוזר לה. את זה יש מי שלא מבין.
בכל פעם הפארסה הזאת חוזרת על עצמה מחדש, והנבחרת מאבדת מהיוקרה ומהרלוונטיות שלה. נכון שיש מונדיאל, נכון שהיה את סיפור ים מדר שעשה הרבה כותרות, אבל אנשים כמעט לא ידעו שיש משחק ביום שישי שעבר מול גרמניה. זה לא קורה במקרה.
רק אצלנו אין שחקני NBA
השחקנים הישראלים הלכו לשביתה כדי לשפר את מעמדם. האם הם חשבו מה היעדרות המונית מהנבחרת עושה למעמד שלהם? שחקנים ששיחקו בפלייאוף רק לפני זמן קצר לא הגיעו לנבחרת. נבחרת גרמניה הגיעה למשחק מול ישראל עם סגל ג' שלה, מלבד דניס שרודר. לישראל אין את הלוקסוס הזה. אם יש היעדרויות רבות, אנחנו אפילו לא נבחרת בינונית.
איכשהו, רק אצלנו לא הופיעו שחקני NBA. בכל נבחרת אחרת שיש לה שחקנים בליגה הטובה בעולם הייתה לפחות נציגות משם - מניקולה יוקיץ', לאורי מרקאנן ואלפרן שנגון הבכירים ועד הוגו גונסאלס הספרדי, אחרי עונתו הראשונה בארצות הברית. נכון שהנציגים שלנו לא שוחררו, אבל לאור התמונה שהצטיירה במוקדמות אצל נבחרות אחרות, צריך לשנות את דפוסי הפעולה כדי לשחרר אותם בכל זאת.
תלמדו מהכדורגל
דברים צריכים להשתנות. דיברנו על החלק של השחקנים, עכשיו נדבר על המנהלים ועל הצוות המקצועי. ההיעדרות ההמונית היא גם עליהם. אנשי הכדורסל מתגאים כל הזמן בכך שזה הענף המוביל וההישגי. מסתבר שיש כאן מה ללמוד מהכדורגל. היעדרות כה מסיבית ממשחקי הנבחרת לא הייתה מתרחשת בכדורגל. צריך גם לציין שהתקופה הזו רק ממחישה עד כמה גדול השכר של הכדורסלנים לעומת הכדורגלנים, ואני ממש לא מדבר רק על ים מדר.
המוטו שלפיו "להופיע בנבחרת זו זכות ולא חובה" צריך להשתנות, באין ברירה, כי יש מי שלא מבין את גודל הזכות. באחרונה נקט האיגוד בצעדים נוקשים נגד עומר מאייר, שלא מצטרף לנבחרת העתודה. זה צריך להיות תחילתו של שינוי בקו החשיבה הניהולי בראשות עמוס פרישמן, גם בכל הנוגע לנבחרת הבוגרת. נדרש שינוי גישה כולל של כולם. צריך לאתחל את כל הסיפור הזה מחדש.
צריך לחשב מסלול מחדש. דבר אחד ברור, והוא צריך לעמוד במוקד השינויים: שינוי במדיניות השחרורים המקלה בנבחרת. נראה שהדרך של שחקן להשתחרר מהנבחרת קלה מדי. לפעמים נדמה שרק עצם הבקשה מספיקה. באיגוד כבר מתחילים להבין שהמדיניות המכילה לא הוכיחה את עצמה. נראה שמבחינתם צפוי שינוי כיוון בנושא הזה.
הדבר הכי טוב שהיה במשחק אתמול היה הריאיון של המאמן אריאל בית הלחמי בסיום. בפעם הראשונה בקמפיין דיבר המאמן בחדות: "הגיע הזמן ששחקנים ייקחו אחריות. אנחנו צריכים לעשות את הכול כדי שנופיע בהרכב הכי חזק בחלון הבא".
גם אם זה בא באיחור, טוב שזה הגיע. כנראה שגם למאמן נמאס, וטוב יעשה אם ימשיך בקו התקיף. לקול של מאמן לאומי יש הד גדול. צריך להשתמש בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו