אם יש משהו אחד שמאפיין טקסטים על ה-NBA שנכתבים ב-30 ביוני הוא שרובם הגדול מאבדים רלוונטיות מהר מאוד. המהירות וההפכפכות בהן מתנהל השוק החופשי בליגה הן ״בית קברות לפרשנים״. ועכשיו, כשלברון ג׳יימס הודיע ללוס אנג׳לס לייקרס שהוא לא ימשיך במועדון, זו בדיוק הזדמנות להגיש לכם עוד טקסט חם שעלול להתקרר במהרה.
אז רגע לפני לפני שנקפוץ היישר אל תוך המלכודת הזו, בואו ניקח שנייה ונסכם את שמונה העונות של לברון בלייקרס. ומה היה לנו?
עונה ראשונה: החמצת פלייאוף. עונה שנייה: אליפות הבועה. ומאז? רק שלושה ניצחונות בסדרות פלייאוף בשש עונות. שלוש הדחות בסיבוב הראשון, ועוד פספוס של הפלייאוף. וזה במועדון הכי מבוקש ופופולרי בליגה, עם הכי הרבה משאבים, וכשלצידו עוברים שלל כוכבים, החל מאנתוני דייוויס ועד לוקה דונצ׳יץ׳. והיו גם ארבעה מאמנים.
בסך הכל, עם 56% ניצחונות, זו תקופה שמרבית המועדונים בליגה היו חותמים עליה. עבור הלייקרס, עם זאת, מועדון שלפני לברון זכה ב-16 אליפויות ב-70 עונות (קצב של כמעט אליפות כל 4 שנים), הרי ש-1 מ-8 זו אולי התקופה השנייה הכי פחות הישגית בתולדות המועדון.
ג׳יימס עצמו, אגב, הוביל את המועדון ב-Win Shares (נתון שנועד "לכמת" תרומה סטטיסטית כוללת לניצחונות) רק בשלוש משמונה העונות שלו שם. אבל הוא כן הוסיף לרזומה יותר מ-12 אלף נקודות, יותר מ-3,500 ריבאונדים וכמעט 4,000 אסיסטים, כשזכור במיוחד סל אחד מול אוקלהומה סיטי שהפך אותו לקלעי המוביל בתולדות הליגה.
השיג את מה שרצה
כישלון? הישג? ובכן, אם לשפוט על פי המעשים שלו עצמו בשמונה השנים האחרונות, מדובר בדיוק במה שהוא רצה להשיג מהתקופה שלו ב-LA. כי אצל ג׳יימס הרבה מסרים הם יחסית סמויים, אבל אם רוצים לדעת לאן הוא באמת מכוון אפשר להסתכל על המעשים שלו. במיוחד - איך שהוא בוחר את הקבוצה הבאה שלו.
כשבחר במיאמי היט, זה היה במטרה לזכות באליפויות. בלשון רבים. וזה הצליח. כשבחר לחזור לקליבלנד, זה היה במטרה ״לחזור הביתה״ ולנסות להביא תואר לעיר (שוב הצליח). וכשעזב ב-2018 את הקאבלירס בשנית, והפעם ללייקרס, היה קל מאוד לראות שהפעם ״תארים״ הם לא המטרה המרכזית.
זו הייתה קבוצה בבנייה, ממש לא אחת שמוכנה ״לזכות עכשיו״, ולמי שהספיק לשכוח - בהודעה שלברון שחרר לעיתונות על ההחלטה שלו להצטרף הוא פירט את הרזומה שלו עד לרמת תארי ה-MVP של הגמר ומדליות זהב אולימפיות. אבל מה הושמט מרשימת ההישגים? אופס, במקרה - מספר האליפויות בהן זכה (שאז עמד על שלוש).
כן, ניכר שלברון התפדח מהמספר וניסה להצניע אותו. וניכר שהוא לא שם את המטרה של להגדיל את המספר הזה בראש מעייניו כשבחר לקחת את הכישרון שלו לווניס ביץ׳. ואם אכן המטרה שלו בתקופתו בדרום קליפורניה הייתה בעיקר כדי להגדיל את הרזומה האישי שלו ובעיקר בדברים שאינם אליפויות - אז שוב, וממש לא בפעם הראשונה בקריירה שלו, לברון ג׳יימס הצליח ועמד במשימה ששם לעצמו. העלייה לראש טבלת קלעי הליגה לדורותיה, במדי הלייקרס, מול הקהל הביתי, היא הרגע שהוא דמיין. ומימש.
סדר העדיפויות
ועכשיו, כשהשיג את מבוקשו, הוא יכול להמשיך הלאה. כשירותו וכישוריו המופלאים, גם בגילו המופלג, קובעים כי עדיין כמובן מדובר בשחקן נהדר שיכול להכריע משחקים וסדרות. שלל קבוצות רוצות בשירותיו.
ואם מישהו רוצה לדעת מה באמת חשוב ללברון, שפשוט יחכה לבחירה שהוא יעשה. אליפות נוספת? ילך לסן אנטוניו. חיבוק חם לפני פרידה? קליבלנד מחכה. סיבוב פרידה עם חברים? גולדן סטייט קוראת. אין ספק, שווה לעקוב. ואולי גם לשאול, מי בא לאסוף את ברוני?
