בדיוק לפני 50 שנה גברה נבחרת ישראל על נבחרות דרום קוריאה ויפן בבית ובחוץ בתוצאות 1:3 ו-1:4 בהתאמה. לפני 36 שנה חילצה ישראל תיקו מול אוסטרליה בחוץ ועלתה לשלב הפלייאוף במוקדמות גביע העולם 1990. פרנק ארוק השנוא ראה את אלי אוחנה שולח אותנו פסע מהיסטוריה.
אם לא חציתם את גיל 30, התוצאות הללו נשמעות לכם כמו מדע בדיוני. כיום נבחרת ישראל לא מנצחת את אוסטרליה בסדרה של הטוב מחמש וספק אם עוברת את החצי מול דרום קוריאה או יפן.
הכדורגל הישראלי, ובייחוד הכדורגלן הישראלי, שמכלה את הקריירה שלו בליגות של פנסיונרים בסין או בארצות הברית במקרה הטוב ובמקרה הרע במונמנטל של אחי נצרת בעילוט, נתקע במקום והעולם טס קדימה.
הטענה כאילו היינו צריכים להישאר באסיה או אם היינו משחקים נגד קוראסאו או האיטי אז היינו עולים בטוח, כמובן לא מחזיקה מים. לישראל אין מה למכור מול אף נבחרת במונדיאל ולכן היא גם לא משחקת בו, גם כאשר 48 נבחרות מציגות בשלב הבתים משחקים שמזכירים ברמתם את הליגה הלאומית הביזארית שלנו.
התוצאות מהימים האחרונים מוכיחות שמה שאנחנו מרגישים זה לא רגש נוסטלגי. ברמת הנבחרת, הכדורגל שלנו היה פעם טוב יותר בזמן שהעולם לא באמת התעניין בענף. ברגע שהעולם גילה אותו, אנחנו איבדנו אותו.
ישראל היא מדינת פאדל, ספורט שלא מצריך תזוזות יותר מדי, מיועד לשמנמנים פלוס ובעיקר מאד נובורישי. אז מה הפלא שמאמן הנבחרת שלנו, שמפליא לפרשן נבחרות אחרות, נפל שם על הראש? רק בריאות לרן בן שמעון היקר, ולצידה צניעות בפרשנות.
