להיות אוהד של קבוצה מניו יורק יכול להיות דומה ללהיות אוהד של ריאל מדריד, מכבי תל אביב, יובנטוס. כאלה קבוצות. אחרי הכל, היאנקיז הם מועדון הספורט עם הכי הרבה אוהדים בארה״ב, להוציא את הדאלאס קאובויס, ועם הכי הרבה תארים להוציא אף אחד.
אבל עם כמה שהיאנקיז מזוהים עם ניו יורק, עם אמריקה, דרך מסורת, מורשת, כסף, כוח וכבוד, אלה דווקא הניקס שמחוברים לנימים של העיר הזו יותר מכל מועדון אחר. ושם העיר מחוברת אליהם בחזרה.
ראשית, כשזה מגיע לבייסבול, העיר מחולקת בין היאנקיז למטס. גם בפוטבול, ״מסורתית״ להיות אוהד יאנקיז אומר שאתה גם אוהד ג׳ייאנטס, בעוד אוהדי מטס מתאמללים להם גם עם הג׳טס. החלוקה מתרופפת, אבל עדיין קיימת גם בהוקי, בין הריינג׳רס המיינסטרימים יותר לאיילנדרס האאוטסיידרים יותר.
הקבוצה של העיר
לא כך המקרה עם הניקס. את משחק מספר 5, בו ניו יורק ניצחה היום (ראשון) לפנות בוקר שעון ישראל את הספרס בסן אנטוניו וזכתה באליפות לראשונה מאז 1973, ראו על מסכים גדולים בפארקים, בגינות וברחובות עשרות אלפי ניו יורקרים, פרושים על פני כל חמשת הרובעים של העיר.
ילידי העיר לצד ״מושתלים״ מכל רחבי ארה״ב, כתף אל כתף, מריעים לחבר׳ה בכחול וכתום במנהטן, בברונקס, בקווינס, בברוקלין ובסטטן איילנד. ״טק ברוז״ לצד היפסטרים, אנשי פיננסים לצד מוכרים בעגלות. ילדות טובות מאפסטייט לצד מידווסטרניות שבאו בכלל ללמוד ספרות.
וזה לא פשוט בגלל שהניקס הם קבוצת הכדורסל היחידה בעיר או משהו. הם הרי לא. גם עכשיו יש קבוצה, בברוקלין. וגם אז, שנה אחרי האליפות האחרונה ההיא ב־1973, ד״ר ג׳יי בכבודו ובעצמו הוביל את הניו יורק נטס לאליפות ה־ABA.
זה כנראה, יותר מכל, בזכות העובדה שבניגוד ליאנקיז, למשל, עם התדמית הכוחנית והבלתי מתפשרת שלהם - לעיר ניו יורק יש הרבה יותר רבדים. בניגוד לג׳ייאנטס ולאופי ה״כסף ישן״ שלהם, רוב הניו יורקרים כורעים תחת יוקר המחיה. אבל גם בניגוד לג׳טס הלוזרים, למשל, ליותר מדי ניו יורקרים יש הרבה יותר מדי כבוד עצמי מכדי להזדהות באופן מוחלט עם מועדון שהוא לרוב בדיחה עצובה.
וזה נכון לכל מועדון מקצועני אחר בעיר. החיבור, הזיהוי, לא שלם. רק לא עם הניקס.
ואז הגיע ג'יילן ברונסון
המועדון שניצח את משחק הכדורסל הראשון בתולדות ה־NBA (עוד כשנקראה BAA) ב־1946 (עם לפחות שישה יהודים בסגל, אגב). המועדון שעשה גמרים כבר בשנות החמישים. המועדון שהעמיד קבוצה היסטורית בין 1968 ל־1974, עם שתי אליפויות ואינספור דמויות אגדיות. שבאייטיז התאגד והתאכזב עם פטריק יואינג. שבניינטיז עשה עוד שני גמרים. ושמאז ה־11 בספטמבר 2001 ודרך משברים היסטוריים ועד ג׳יילן ברונסון ניצח רק סדרת פלייאוף אחת ביותר מ־20 שנה.
הניקס גם הם שאפתניים וגם ריאליים. גם חולמניים עם שיגעון גדלות וגם אומללים עם הומור עצמי. גם מתפארים בהיסטוריה עשירה וגם קורעים את התחת יום־יום כדי להתגלגל עוד חודש. גם גורדי שחקים שעומדים ריקים וגם שיכונים מתפוררים. גם מושל בן לאצולה מקומית שמתפטר בגלל האשמות בהטרדות מיניות, וגם ראש עיר שרק לפני שנתיים וקצת הפגין בעד חמאס.
הניקס הם גם ברונסון, האנדרדוג משולל רגשי הנחיתות. וגם האוהד שזרק ביצה על הראש של ויקטור ומבניאמה.
ואין, אולי מעולם לא הייתה, קבוצה יותר ניו יורקית מהניקס האלה. מהבעלים, כמובן, יליד ניו יורק ג׳יימס דולאן המושמץ (לרוב בצדק מוחלט), שירש את הקבוצה מאביו, מייסד HBO, מוסיקאי חובב עם בעיות סמים ואלכוהול, שסוף סוף ידע לתת את המושכות לאנשים הנכונים. דרך ה־GM, ליאון רוז, שנולד וגדל מעבר לנהר בניו ג׳רזי. סגנו וויליאם ווסלי, סוג של ״פיקסר״ שגדל גם הוא באותה הסביבה. עוזר המאמן ריק ברונסון (עוד יליד ניו יורק), שחקן הקבוצה לשעבר שהוא במקרה גם אבא של הכוכב, ג׳יילן. ועד הרכש הטרי ביותר, חוסה אלבראדו, בקושי 1.80 מטר, ששיחק תפקיד חשוב בסדרת הגמר הזו, וש… אתם יודעים כבר איפה נולד וגדל.
ועוד לא אמרנו מילה על האחים לנשק של ג׳יילן, ג'וש הארט ומיקל ברידג׳ס, שיחד כידוע לא רק זכו באליפות ארה״ב בקולג׳ עם וילאנובה, אלא גם עשו זאת כשבדרך הם מנצחים כמה משחקים חשובים במדיסון סקוור גארדן. ועל אווירת האחווה והפייט שהם מציגים. או על קארל-אנתוני טאונס, שנשמע כמו סטודנט לקולנוע מוויליאמסבורג, שאיבד את אמו ושלל קרובי משפחה לקורונה, ושנאבק כמו חיה בוומבי ושיבש לו את המשחק מספיק כדי שהספרס ינצחו רק משחק אחד בגמר הזה. או על אינספור קאמבקים היסטוריים על הפרקט - שזה אולי הנרטיב שניו יורקרים למודי אסונות הכי מתחברים אליו.
איך שלא תסתכלו על זה, הניקס של 2026 חייבים להיות אחת הקבוצות האהובות ביותר אי פעם בכל תולדות הליגה. כן, כי הם מניו יורק. כן, כי הם ניו יורק. כן, כי עצרו רצף של 53 שנים שחונות. כן, כי עשו את זה עם אופי בלתי שביר. כן, כי הסגל שלהם מלא סיפורים מעוררי השראה. וכן, כי נתנו בראש לוומבי, שהתגלה בשבועות האחרונים כאחד השחקנים המלוכלכים והמסוכנים ביותר בליגה.
וכן, כי סביר שבעונה הבאה שוב תהיה אלופה חדשה ל־NBA. אז מומלץ להריע ולהעריך את קבוצת ה־dogs של מייק בראון כאן ועכשיו. זו אליפות של פעם בדור.
