אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי הוא לא אצטדיון רגיל ככל האצטדיונים. האצטקה הוא סוג של מקדש, אחד מפלאי תבל, אצטדיון שיודע לספר סיפורים, כאלו שסופרו ויסופרו במשך שנים למאות אלפי אוהדים ביציעיו ולמיליארדים מול המסכים. אם זה רגעי הזהב של ברזיל ופלה במונדיאל 70, המופע הקסום של מראדונה במונדיאל 86 ואפילו שיא העולם המיתולוגי של בוב בימון בקפיצה לרוחק.
- היכנסו למתחם המיוחד לקראת מונדיאל 2026 >>
מונדיאל 2026: השיטה החדשה, הבתים - והשיאים שעשויים להישבר >>
אתמול (חמישי) בערב, סופר סיפור נוסף בתולדות האצטדיון המופלא הזה במשחק הפתיחה של מונדיאל 2026, כשמקסיקו ניצחה את דרום אפריקה 0:2. הרגשנו את הגדולה והעוצמות לאורך כל 90 הדקות, אבל יותר מכל, הרגשתי והתרגשתי בעמדת השידור והרבה בזכות האיש שזכיתי לשבת לצידו.
יורם ארבל, שבקרוב יחגוג 84 קיצים, חזר לאותה עמדת השידור שממנה שידר ביולי 1986 ותיאר לעולם בשפתו הנהדרת ובאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו את הקסם של מראדונה במונדיאל 1986, ואני, ילד בן 7, ישב בבית והתאהב באירוע הזה שקרוי מונדיאל הרבה בזכות אותם שידורים.
אז הזמן חלף, מראדונה כבר לא איתנו, השחקנים התחלפו, הטכנולוגיה התקדמה ואפילו הכדורגל, המשחק הפשוט הזה שבו 22 שחקנים רצים אחרי כדור ואף אחד לא מוסר לבחור עם השחור שמתרוצץ ביניהם עם המשרוקית, הפך למהיר ומתוחכם הרבה יותר. ויורם, נשאר עם אותה תשוקה, אותה אהבה, אותו הומור ואותה חינניות שהנגישה את שידור המשחק גם לכאלו שפחות חשוב להם אם משחקים 4:3:3 או 5:3:2.
בימים שלפני המשחק, הרגשתי את ההתרגשות אצל יורם. זה לא היה שידור רגיל. זה היה שידור מיוחד. 12 שנים אחרי החוויה הפחות טובה של יורם בברזיל, הוא חזר לשדר מונדיאל. במהלך הימים שקדמו לאירוע עברנו ביחד על שחקני הקבוצות, דיברנו על המשחק והשידור, יורם כהרגלו ירד לפרטים הכי קטנים, אבל אני ברחתי עם יורם כל הזמן לנוסטלגיה, לאותו מונדיאל אגדי ואותם רגעי קסם שהוא חווה לפני 40 שנים באותו מקום בדיוק.
אחד הרגעים הקסומים כשנכנסים למקדשי כדורגל, הוא הרגע שבו אתה יוצא מהמדרגות והמגרש נחשף לפניך במלוא הודו. כך היה שנכנסנו לאזור עמדות השידור והחיוך עלה על פניו של יורם. "תסתכל על השער משמאל" הוא אמר לי, "כאן, ממש כאן, היד של מראדונה הקפיצה את הכדור מעל הידיים של שילטון".
בזמן שאני עם דמעות בעיניים כמו אותו ילד בן 7 שיושב עם אבא שלו בדירה בנתניה וגומע בשקיקה כל מילה של השדר, הוא המשיך: "וכאן", כשהוא מצביע על אזור עיגול האמצע, "מראדונה לקח את הכדור, עבר אחד, עבר עוד אחד", הוא מספר כשהוא מצביע ומלווה את המהלך וקולו מתחיל לעלות כמו בימיו הגדולים, "עובר את שלטון וכובש את השער הגדול בתולדות המונדיאלים".
בהמשך עלינו לעמדה וכמו שראוי לאיש, נשיא המדינה התקשר וברך אותו על חזרתו לבמה הגדולה מכולן. כשהמשחק התחיל, ההתרגשות נרגעה, אבל אי אפשר היה לפספס את החיוך הקטן שלא ירד מהפנים לאורך כל השידור ולשמחתנו גם קיבלנו שני שערים ותצוגת עידוד שרק הקהל המקסיקני באצטקה יכול לספק.
כשהשידור הסתיים והיציעים החלו להתרוקן לאיטם, ירדנו יחד לכיוון מרכז התקשורת. מצלמה ליוותה אותנו לאורך כל הדרך, אבל השיחה בינינו כבר הייתה פרטית הרבה יותר מכל מה ששודר לצופים. יורם היה מותש (וגם אני). זה היה יום ארוך, אינטנסיבי ותובעני, כזה שסוחט ממך כל טיפת אנרגיה. ובכל זאת, החיוך לא ירד לו מהפנים.
פעם אחר פעם הוא חזר ואמר שהוא התרגש מהשידור, נהנה מהחוויה והרגיש שהכול התחבר כמו שצריך. מקסיקו ניצחה 0:2 במשחק הפתיחה של המונדיאל, האצטקה שוב היה תפאורה לערב בלתי נשכח, אבל מבחינתי התוצאה שעל לוח התוצאות הייתה עניין שולי.
הניצחון הגדול באמת היה ללכת לצד אגדה שהייתה באמת, לשמוע את ההתלהבות בקולו ואת הסיפוק בעיניו, ולהבין שגם אחרי עשרות שנים במקצוע, האהבה למשחק עדיין בוערת בו בדיוק כפי שבערה אז. זו הייתה המתנה הגדולה ביותר של הערב הזה, ואולי של כל המסע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו