כדורגל
למעט הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים, הרמה הנמוכה שהוצגה השנה בכדורגל הישראלי בלטה לאורך כל הדרך. המרחק מאירופה הלך וגדל, בטח כשהקבוצות הישראליות לא יכולות לארח בארץ, נבחרת ישראל היא לא באמת נבחרת שיכולה להתאים לטורניר גדול, ועל הפלייאוף התחתון, ובטח על הליגות מתחת, חבל להרחיב את הדיבור.
האתגרים שיעמדו בפני הכדורגל הישראלי בשנה הבאה ימשיכו להיות הבאה של צוותים מקצועים זרים, זרים ברמה בינונית-גבוהה שיסיכימו לבוא למדינה במלחמה וכמובן האתגר המרכזי: היעדר שחקנים ישראלים ראויים לקבוצות הגדולות ושוק שרק הולך ונהיה קטן יותר.
אלימות
משחק גמר הגביע סיכם היטב את מה שהתרחש השנה בכדורגל הישראלי (אגב, הוא תמיד מסכם היטב): בהתחלה טקסים וכנריות נגד אלימות, בסוף WWE כשכולם על כולם.
לפני המשחק, בהיעדר משטרה אפקטיבית, אוהדים פוצצו אחד את השני על הכבישים המובילים למשחק. אי אפשר לצפות מהכדורגל הישראלי לתקן את האלימות בחברה הישראלית, לא רק בשל החומר האנושי שמעורב בו מלמעלה עד למטה, אלא כי הוא בסך הכל בבואה של החברה כולה.
ולחשוב שרגע אחרי טבח 7 באוקטובר חשבנו שהכל ישתנה פה, ושהאוהדים שהם גם חיילים יבינו משהו על משמעות החיים. שלוש שנים אחרי, מבחינת אלימות, הטיפוסים והפרצופים ביציע ובמגרש, אנחנו משהו בין אל אהלי המצרית לפרטיזן בלגרד הסרבית.
קהל
הפלייאוף העליון ריכז אליו את כל הקבוצות המובילות מבחינת קהל (חוץ ממכבי נתניה, שבמקומה נכנסה הפועל פתח תקווה) והבהיר כמה נקודות מעניינות: הכדורגל הישראלי, על אף התלונות, הוא עדיין מוצר בילוי זול יחסית לאופציות אחרות. חסר בארץ איצטדיון אחד גדול של 50,000 מקומות שיארח גמר גביע ומשחקי עונה במידת הצורך.
מיד אחרי הסבב השני מול איראן הפך הכדורגל לבילוי היחיד שאפשר לקנות אליו כרטיסים מהיום למחר. זו הסיבה גם שרוב המשחקים בו התמלאו. בניגוד להצגות או הופעות או אפילו נסיעות לחו"ל, המשחקים נערכו במרחקים של יומיים והיה ברור שלא יתבטלו, לכן הקהל מיהר לקנות כרטיסים מראש ולמלא את היציעים.
האם שיטת הפלייאוף היא הכרחית? מה באמת ההבדל ברמה בין הפועל פתח תקווה להפועל חיפה? והאם הפועל תל אביב, על שלל אוהדיה, לא הייתה תורמת לקופתה של בני ריינה כמה גרושים אם הייתה נוסעת עוד פעם לנוף הגליל?
שיפוט
שנה קשה מאד לשופטים הישראלים. היעדר הנהגה, היעדר יחסי ציבור ראויים ובטח המריבות הפנימיות גרמו לכך ששוב גמר הגביע סיכם היטב את מה שראינו כל השנה: מעט כדורגל, הרבה תלונות מצד המאמנים והשחקנים וחוויה קשה לצופה.
נכון שספיר ברמן ודוד פוקסמן בלטו מעל השאר, אבל במקביל צריך להיעשות בדק בית: שימוש נכון יותר ב-VAR, שיפור הכושר הגופני, גיבוש של צוות השופטים ובעיקר לקוות שעוד אנשים צעירים יסכימו להצטרף למעגל השיפוט כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר.
המאמן הישראלי
אנחנו נוהגים לבוז למאמן הישראלי ולקדש את המאמן הזר, אבל מי שצופה בליגות האירופאיות ברמה הישראלית כמו קפריסין, הונגריה, סרביה, אוסטריה וצ'כיה, יראה שרוב המאמנים הישראלים היו יכולים להשתלב שם בקבוצות מרכז-צמרת הטבלה.
רן קוז'וך וברק יצחקי (יחד עם אלמוג כהן) הוכיחו השנה שברמת המאמנים הזרים שמגיעים ארצה, הם לא נופלים מאף אחד מבחינת ניהול משחק וככה גם הקבוצות שלהם נראו על הדשא.
בשנים הקרובות אמורים להצטרף אליהם מאמנים כמו עומר פרץ, אליניב ברדה ומסאי דגו, שאולי נמצאים עכשיו בדרג השני והשלישי של האימון בישראל, אבל הם צעירים ואולי יום אחד גם הם יובילו קבוצות גדולות ואולי אפילו את נבחרת ישראל.
בשעת מלחמה, כשרק מאמנים שיכורים מוכנים לנחות כאן, היה נחמד לראות את המאמנים הישראלים משתדלים להפיק את המקסימום מהחומר המקומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו