לא כל שחקן יכול לרשום ברזומה שלו שתי אליפויות אירופה. רז אדם ז״ל הוא אחד מהם. הוא היה שותף לשתי זכיות באליפות אירופה עם נבחרת העתודה ב-2018 וב-2019, באליפות שנערכה בתל אביב. הישג עצום עבור שחקן להיות על הפודיום פעמיים בגילאים האלה, וגם משהו שמדבר מאוד על הפוטנציאל שלו, למרות שהחל את דרכו בליגה הלאומית.
הפציעות עצרו אותו, אבל הוא נחשב לשחקן ליגה טוב עם פוטנציאל להפוך לשחקן ליגה מוביל. לא פלא שבקיץ האחרון היה מבוקש מאוד, למרות שבעונה שעברה לא שיחק בגלל פציעה.
עבור גליל עליון, אליה הצטרף, הוא היה ההחתמה הראשונה של הקיץ, השחקן שסביבו נבנתה הקבוצה. הוא התחיל את העונה עם פציעה, אבל בהמשך חזר לעצמו והיה דומיננטי מאוד. בעבר שיחק בהפועל ת״א, ולמרות שלא היה שחקן מוביל שם, הוא נאבק על מקומו ורצה להוכיח, ולא פעם עשה את זה. הקהל היה מאוד מחובר אליו, וזה לא פלא. הוא תמיד שידר שהוא נותן הכל למען הקבוצה.
העונה שנתן בעירוני קריית אתא לפני שנתיים הייתה נהדרת. לצד בן שרף וגיא פלטין, הגיעה הקבוצה הצנועה של שרון אברהמי לחצי גמר הפלייאוף, מרחק משחק אחד מעלייה לגמר, כשהוא עוגן מרכזי. רז אדם היה מנהיג על המגרש וגם האיש שלא חשש במאני טיים לקחת אחריות ולזרוק את הכדורים האחרונים.
סוג של גו טו גאי. כל זה הביא אותו עד נבחרת ישראל. הוא היה רק בן 26, והפוטנציאל לעלות עוד ולפרוץ היה גדול. אדם שיחק בשתי עמדות הגארד וידע לעשות הכל - לנהל את המשחק מצד אחד ולייצר נקודות במגוון דרכים מצד שני. היו לו חושים מיוחדים למשחק. הוא תמיד שיחק בהתלהבות רבה, היה פייטר ושחקן שסוחף שחקנים אחריו. דמות מאוד מרכזית בחדר ההלבשה בכל מקום שבו שיחק. שחקן שהוא עוגן בכל מקום שבו היה.
לא "נסיך", אחד של עבודה קשה
ניכר בו שהוא מאוד האמין בעצמו. הוא שיחק וגם התראיין בביטחון רב. אולי העובדה שהגיע מלמטה ולא נחשב ל"נסיך" דחפה אותו כל הזמן לנסות להראות שהוא שווה להיות בחבורה המובילה של הישראלים בליגה. הוא היה אחד שלא מוותר. העונה היה לו אתגר גדול להשאיר את גליל עליון בליגה. הוא היה השחקן שהנהיג את החבורה הצעירה מהצפון. רז אדם היה מסוג השחקנים שכל מאמן היה רוצה אצלו.
הוא היה אחד שקשה מאוד להתעלם ממנו ומהנוכחות שלו. לא פלא שכל אחד שמדבר עליו מאז האסון מזכיר לא רק את יכולות המשחק, אלא גם את הדמות המאוד מיוחדת שהיה. דעתן גם בתוך הקבוצות שבהן שיחק וגם מול המצלמות. הוא היה דמות שונה בכדורסל הישראלי - לא שגרתית ולא קלישאתית.
הוא לקח את הכדורסל מאוד ברצינות מצד אחד, אבל עם חיוך גדול תמידי. נכון שהוא לא נחשב כוכב ולא התראיין כל יום, אבל כשעשה זאת זה היה תמיד בחן וגם בפתיחות גדולה. הוא ממש לא דיבר בקלישאות והיה מאוד שנון. תמיד אמר את שעל ליבו ולא התחבא מאחורי אמירות שחוקות.
מעל הכל החיוך לא ירד לו מהפנים גם אם זה במהלך המשחק הכי קשה והכי צמוד. היה בו קסם והוא אחד שידע על שלו. ממש לא אחד שכל תפקידו הוא לקלוע לסל. הקריירה שלו הייתה רחוקה ממיצוי והוא עוד יכול היה להמריא לפסגות. אבידה גדולה לכדורסל הישראלי.
