את ההצגה ברשתות החברתיות גנב בסוף השבוע נאור ציון. הקומיקאי הוותיק אמנם אוהד בית"ר ירושלים, אבל נוטה לשמור על מידה מבורכת של אובייקטיביות כשהוא מדבר על כדורגל. לפני המשחק ביום שישי בבלומפילד קבע כי "הפועל תל אביב לא תפתח רגליים", לאחר ההתמודדות לא היה יכול להתאפק.
"אני לא יודע אם הפועל ת"א פתחה רגליים או לא, אבל מה שראינו פה זה פשוט ביזיון", רטן בסטורי שפרסם באינסטגרם, "משחק כזה שקוף, התנהלות כזאת נרפית של אליניב ברדה, ממך באמת התאכזבתי... בארצות הברית ביזיון כזה לא היה עובר בחיים, שם נותנים כבוד רק לווינרים אמיתיים שנלחמים על המגרש".
לפני שאנחנו מגיעים לסוגיית המשחק, חובה להפריך את טענת היסוד פה. על מנת לגמד את הכדורגל הישראלי (מוצר שביקורות רבות עליו מוצדקות בפני עצמן), הפיתרון הקל הוא ללכת להשוואות לליגות בכירות ברחבי העולם. אלא שציון נפל למלכודת, משום שהאמריקנים לא רק פותחים רגליים - הם אפילו מקדשים את זה בגלל השיטה.
תופעת הטנקינג (הפסדים מכוונים כדי לשפר את הסיכוי לבנות את הקבוצה בעונות הבאות) זכתה לביקורות רבות, ועדיין היא בגדר אסטרטגיה לגיטימית ב-NBA, ליגה שבה אין סנקציה אמיתית על היותך גרוע. ב-NFL קבוצות שמגיעות למחזור האחרון לאחר שהבטיחו מקום בפלייאוף מעלות סגל משני במיוחד ובכמעט 100 אחוז מהמקרים מפסידות בגדול.
רק לפני שנה וחצי חטפה קנזס סיטי צ'יפס, האלופה המכהנת, תבוסת 38:0 מהדהדת מדנבר ברונקוס, היריבה המושבעת והכי שנואה שלה, במחזור הסיום של העונה הרגילה כדי לשמור את הפותחים לשלבים המכריעים. זה לא הפריע לה להגיע בפעם השלישית ברציפות לסופרבול. אז לא, נאור ציון, אמריקה היא ממש לא דוגמה טובה. ועכשיו אפשר לעבור למהות הטענות.
תפסיקו לגמד את המוליכה
הרוחות שנשבו בשבוע שעבר מכיוון אוהדי הפועל ת"א לא הותירו מקום לספק. אחד הסיוטים הגדולים של יושבי שער 5 הוא לראות את בית"ר ירושלים זוכה באליפות. תוסיפו לכך את היחסים הידידותיים עם הפועל באר שבע ותקבלו הטיה מכוונת מראש, לבושת מדינת ישראל.
האומנם? תרשו לי לשים כוכבית ענקית על הקביעה הזאת. הפועל ת"א אולי לא הייתה במיטבה, בלשון המעטה, אבל יש לה שפע של נסיבות מקלות. העומס, בסופו של דבר, מכריע וקשה לצפות מקבוצה שכבר אין לה על מה לשחק לתת את קרב חייה. תאמרו שנגד מכבי ת"א ובית"ר היא הייתה מגיעה באנרגיות אחרות? לא מופרך, אבל בשורה התחתונה הפועל ת"א, בעשרה שחקנים, שמרה על רשת נקייה במשך 71 דקות ונכנעה רק לניסיון של אופיר דוידזאדה.
הבעיה המרכזית עם הקביעה הכה נחרצת והטענות שמפלרטטות עם עולמות הקונספירציה היא הגימוד של המועמדת מספר 1 לאליפות. הפועל ב"ש ניצחה את המשחק הזה כי הגיעה לה לנצח את המשחק הזה, כי היא הקבוצה הטובה יותר ומשום שגברה על הפועל ת"א כבר פעמיים העונה.
אפשר להתווכח האם תהיה, כשתהיה, אלופה מבריקה יותר או פחות, אבל זו הקבוצה הכי טובה בארץ והטבלה, כידוע, לא משקרת. כך או אחרת, במשחקים כאלה התפקיד של הקבוצה שצריכה לנצח הוא לעשות בדיוק את זה. כל איבוד נקודות נרשם כפספוס ענק וזו הדרך הנכונה להסתכל על זה - לא מהעיניים של הפועל ת"א, אלא מאלה של הפועל ב"ש.
מכבי ת"א ניסתה, היא פשוט לא יכולה
כדי ליצור תחושת סימטריה ואצבע בעין להפועל ת"א, היו בקרב אוהדי מכבי ת"א כאלה שהפיצו במהלך השבוע ממים נגדיים שקוראים לפתוח רגליים נגד בית"ר ירושלים. הפועל ב"ש היא היריבה העיקרית של הצהובים בעשור האחרון, ובין האולטראס והפנאטיקס יש לא מעטים שהיו מעדיפים לראות את ברק יצחקי זוכה בתואר.
אבל סימטריה אין פה, זו פשוט לא אותה משוואה. מכבי ת"א טרפה את הדשא, כשהכיוון מהיציעים היה ברור: הרוב המוחלט דורש ניצחון. מכבי ת"א חטפה מבית"ר לא מעט בשנתיים האחרונות, כולל עשרה שערים העונה. החשבון פתוח, ב"ש או לא. זה היה אחד המשחקים הטובים של האלופה היוצאת. אחרי פרשת רוני דיילה ולפני גמר הגביע, מבחינתה המשחק הזה היה חשוב לא פחות מאשר לבית"ר.
ואז, סגנית המוליכה חזרה למשחק משום מקום, כפי שעשתה יותר מפעם אחת נגד היריבה הספציפית הזאת ונשארה במאבק. מהפך רביעי בשבעה משחקים מול מכבי ת"א הוא הישג מטורף בפני עצמו, אבל העובדה המשמעותית יותר היא שלמרות הפיגור והיכולת הדלה למדי במשך 60 דקות, יצחקי ושחקניו עדיין חזק במאבק האליפות. אז אחת הואשמה בחוסר מאמץ, האחרת נתנה את הנשמה, הובילה והפסידה. כבר אמרנו שככה זה במשחקים האלה: מי שצריך לנצח - מנצח.
סלטיק שברה לנו את הלב
מלבד עכברים כבדים וקהל המהמרים, קשה להאמין שמישהו עוקב בימים כתיקונם אחרי הליגה הסקוטית, אבל בשבוע האחרון התפתחה שם דרמה מטורפת. הארטס, שהובילה לאורך כל העונה את הטבלה, הייתה רחוקה שניות ספורות מאליפות, אבל פנדל מפוקפק נגד מאת'רוול העניק לסלטיק ניצחון והעביר את ההכרעה לגלזגו למפגש ישיר בין שתי הטוענות לכתר. במשך 87 דקות הייתה הארטס אלופה, עד ששער שנפסל תחילה בנבדל אושר והעניק לאלופה הכמעט נצחית של צפון בריטניה את הצלחת ה-56 שלה.
אז מדוע המשחק הזה ריתק למסכים כל כך הרבה צופים בישראל ומחוצה לה? יש שיגידו שלפחות בעיניים שלנו הנחה הרצון לראות את סלטיק, הקבוצה הכי פרו-פלסטינית בעולם המערבי, מובסת, אבל זה לא העניין. קהל הספורט מכור לריגושים ולסיפורים דרמטיים. בזמן שבנטפליקס עולה דוקו על סיפור הסינדרלה הלא ייאמן של ג'יימי ורדי ולסטר מלפני עשור, אוהדי הכדורגל זיהו הזדמנות לעוד סנסציה חד פעמית. הפעם היא לא הגיעה. מי יודע מתי תבוא הפעם הבאה.
