בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ניו יורק ניקס פיגרה 2:1 מול אטלנטה הוקס והרינונים התחילו. עוד עונה אבודה, עוד פיק ברכיים בפלייאוף, "מי האידיוט שהאמין שמייק בראשון יצליח בשנה אחת להתקדם לגמר ה-NBA בדיוק אחרי שטום ת'יבודו הצליח לגרום לקבוצה להידבק?", "מי האידיוט שמכר חצי מועדון בשביל מיקל ברידג'ס?", ועוד ועוד. ואז, בלי שום אזהרה, הניקס התהפכו לחלוטין.
ההתקפה התחילה להיראות כמו התקפה של מייק בראון, ההגנה כמו של ת׳יבודו, ומאז אותו 2:1 מול ההוקס, הניקס במאזן 0:7(!) ומנצחים בהפרש ממוצע של 18 נקודות את היריבות. וזה בלי או. ג׳י אנונובי, בערך המניה היחידה העקבית שלהם בסגל, להוציא את ג'יילן ברונסון, כמובן.
קארל אנתוני טאונס נראה פתאום כמו סנטר פלייאוף גם בהגנה, ועם 17.4 נקודות, 10 ריבאונדים ו-6.6 אסיסטים גם מזכיר את האול-אראונד שהיה בימים הטובים שלו במינסוטה. ברונסון הוא אחד משלושה שחקני הקלאצ׳ הטובים בליגה, ואולי גארד העילית הכי אנדרייטד בליגה.
עם 27.4 נקודות ו-4.4 אסיסטים - הוא באנקר. מתייצב לכל משחק, ותמיד נותן הצגה ברבע האחרון. אנונובי עם 21.4 נקודות בממוצע (הוא ישוב, כנראה, לסדרת גמר המזרח), ג׳וש הארט מצא לפתע את הקליעה שלו משלוש, והפתעת העונה - מיילס מקברייד - נותן מהספסל את מה שג׳ורדן קלארקסון היה אמור לתת, ואת מה שלנדי שאמט וחוסה אלברדו הובאו לעשות.
אנרגיה מדבקת
אבל המספרים לא מספרים מספיק טוב את מה שהעיניים רואות. בסדרה מול פילדלפיה (איך הפסידה הסלטיקס לקבוצה הזאת? רק אלוהים וג׳ו מאזולה יודעים להסביר) הניקס נראו כמו קבוצת כדורסל שהתחברה בהתקפה ומציבה רמה שגורמת למשחקים שלה להיראות כמו עונה סדירה.
הגנת פלייאוף? את הניקס זה לא מטריד - האחוזים שלהם לשלוש עלו מ-32.4% ל-38.7% - נתון דרמטי בליגה שבפלייאוף שלה אחוזי השלשות צונחים באופן מסורתי. גם ריבאונד ההתקפה השתפר בעשרים אחוזים, גם החטיפות קפצו כמעט פי שניים. וכך, לאורך כל השדרה הסטטיסטית, הניקס הפכו ממועדון בינוני ומעורער במזרח, לפייבוריטית להגיע לגמר ה-NBA - גם אם כדי להישחט על ידי אוקלהומה סיטי ת׳אנדר המפלצתיים.
העיר ניו יורק שמחה וצהלה, ולראשונה מאז עידן פט ריילי וג׳ף ואן גנדי מעזה לדבר בקול רם - והפעם לא כחלום באספמיה - על התואר. וכשהעיר מתאחדת סביב הניקס, משהו משתנה ברוח של המדיסון סקוור גארדן. הקהל מתייצב עם אנרגיה מדבקת, הסלבס ממלאים את השורות הראשונות, וכל תקשורת הספורט מתחילה לפנטז.
אלמלא החרפה של בוסטון סלטיקס בסיבוב הראשון היינו צפויים לחצי גמר מזרח חוזר מהשנה שעברה, ולהזדמנות של בוסטון לנקום בניקס על ההדחה, וגם לג׳ייסון טייטום, שנפצע פציעה קשה במהלך אותה סדרה, לסגור מעגל. אבל הטאטוא של פילי נעשה בצורה כה מוחצת וכמעט נעדרת תחרות של ממש, עד שניתן להעריך שגם בוסטון הייתה ניגפת בפני הניקס הנוכחיים.
האלופה בבעיטות בדלי
בגמר המזרח (אליו יגיעו לאחר שבוע של מנוחה), הם יפגשו את דטרויט או את קליבלנד - שתי משוכות ריאליות מאד עבור הניקס הנוכחית. ואם הם יצליחו לצאת מהמזרח לגמר, הליגה תהיה מאושרת - מכל הסיבות הכלכליות ואלה של הרייטינג, המובנות - ועוד הרבה מאוד אוהדים של המועדון, בעולם ובישראל.
אבל הניקס הם הניקס. קבוצה שידועה בחוסר יכולתה לשתות את החלב שמילאה בדלי. קריסה שלהם ושל החלום בן 27 השנים שלהם (הפעם האחרונה שבה הופיעו בגמר הליגה) לא תהיה סנסציה, אפילו טבעית באופן מסוים. אבל הפעם, נדמה שהם הפייבוריטים בזכות.
אם הכדורסל שיראו בגמר המזרח יהיה ברמה שבה הם משחקים בשבועיים וחצי האחרונים, הם צריכים ומסוגלים לעלות לגמר ה-NBA. זה יגרום למינוי של בראון להיראות מבריק, יקפיץ את בטחון המועדון בכיוון שבו הוא הולך, ויעניק לברונסון ולטאונס את החשיפה והכבוד שמגיעים להם ברמה הארצית והבינלאומית.
אליפות של הניקס תשמח מאד את הליגה, אבל זה לא יקרה. אוקלהומה וסן אנטוניו טובות בהרבה. גם מינסוטה חזקה משמעותית. אבל בפלייאוף, כמו בפלייאוף, ההיסטוריה כותבת את עצמה באופן מפתיע. ואם היא תחליט הפעם להפתיע באמת, והאליפות תיפול איכשהו בידי הניקס, זה יהיה אחד מהסיפורים הגדולים בליגה בשני העשורים האחרונים. והסיפור הזה נדמה כרגע רחוק מאוד, אבל כבר לא דמיוני. לא דמיוני בכלל.
