![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
אם את המשחק הזה בית"ר ירושלים ניצחה, אפשר לקרר את השמפניות בבירה. מי היה מאמין, שדווקא באחד המשחקים העלובים שלה, נגד הקבוצה הכי ביתית בליגה - שהיא במקרה גם היריבה השנואה שלה - בית״ר תעשה את הניצחון שהמשיך את התנופה שלה.
יש ניצחונות שזוכרים גם עשור קדימה, וזה היה אחד כזה: האדום המטופש של השחקן הכי גרוע בהפועל תל אביב, אל ים קנצופולסקי, ההצלה מהקו של לוקה גדראני, ההחמצה של לויזוס לויזו שלא נראתה כמוה בבלומפילד מאז ההחטאה של מוריס ז'אנו בשנות ה-80 נגד שמשון ת"א. השופט שכמו תמיד בישראל הלך עם החזקים והעובדה שגם במשחק שעומר אצילי וירדן שועה היו סבירים ולא יותר, בית״ר מצאה פתרונות.
אם לדבר מקצועית, ברק יצחקי עשה בית ספר לאליניב ברדה שעוד לא שייך לרמות הגבוהות של האימון בישראל, אבל הוכיח השנה שיש לו פוטנציאל להיות מאמן של תארים. הפועל בעשרה שחקנים הוכיחה למה היא הקבוצה שהכי קשה לשחק נגדה, אבל בסוף היא בסך הכל קבוצה במקום הרביעי שלא ניצחה שום משחק חשוב בחוץ, והפסידה לבית"ר בגמר גביע הטוטו ולמכבי תל אביב בגביע המדינה.
צוות השיפוט, אם לחזור אליו שוב, הוכיח שוב שאי אפשר לקחת כאן אליפות בלי לקחת בחשבון את ההשפעה האדירה של השיפוט העלוב שעוד יגיע במחזורי ההכרעה. שלא תגידו שלא הזהרנו מראש.
ולגבי הקהלים? בעולם מתוקן השחקנים היו עומדים שעות בכניסות לשערים ונמחצים, כדי לצפות בתצוגת העידוד שהייתה ברמה אחת מעל מה שהוצג על הדשא. בפלייאוף העליון הנוכחי למדנו שהכדורגל בצמרת ליגת העל הוא מהגרועים שיש לעולם המערבי להציע, אבל הקהלים של הקבוצות שייכים לצמרת האירופאית.
