העלמת הספורטאים מטקס הדלקת המשואות היא ניתוק - ולא חסרים מועמדים
בתוך הרשימה הארוכה של משיאי המשואה, בולט חסרונו של תחום אחד מרכזי: הספורט • קשה להבין איך במדינה שמתהדרת בהישגים כמעט בכל חודש לא מוצאים נציגים - וזה לא שקשה למצוא, יש אפילו יותר מידי • הבעיה האמיתית, היא שאין מספיק רצון אמיתי לראות את הספורט כמרכיב מרכזי בסיפור הישראלי
,עודכן
0השמעה
השנה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצלנבחרו משיאים מתחומי הביטחון, החברה, התרבות ואפילו הקולינריה, שמייצגים את הפסיפס האנושי והמקצועי של המדינה. אבל בתוך כל הרשימה הזו, שוב בולט בהיעדרו תחום אחד מרכזי שמלווה את ישראל ברגעים הכי גדולים שלה, ברגעי שמחה וגם במשברים: הספורט.
זה התחום שמצליח לאחד מדינה שלמה מול מסך, שמייצר גאווה לאומית - ולעיתים מעניק רגעים של תקווה הרבה מעבר למה שקורה על המגרש או על המזרן.
קשה להבין איך במדינה שמתהדרת בהישגים אולימפיים, עולמיים ופראלימפייםכמעט בכל חודש, לא מוצאים נציגים מעולם הספורט לטקס כל כך סמלי. לא חסרים מועמדים. להפך, יש אפילו יותר מדי - רק צריך לבחור.
מה עם הספורטאים?
איך יכול להיות שעד היום לא עמד על הבמה אולי גדול ספורטאי ישראל, מתעמל המכשירים ארטיום דולגופיאט, אלוף אולימפי מטוקיו וסגן אלוף מפריז? ספורטאי שעשה היסטוריה ושם את ישראל על מפת ההתעמלות העולמית.
ומה עם לינוי אשרם, אלופה אולימפית שהביאה רגע של חסד לאומי אמיתי בטוקיו והייתה מהפנים המזוהות ביותר של הספורט הישראלי בשנים האחרונות? אפשר גם ללכת אחורה יותר: גל פרידמן, שפתח את הדלת למדליית הזהב האולימפית הראשונה של ישראל, הוא בדיוק מסוג האנשים שטקס כזה נועד להוקיר. חלוץ, פורץ דרך, רגע היסטורי.
איפה רז הרשקו, מדליסטית הכסף מאולימפיאדת פריז, שרק ביום ראשון ריגשה מדינה שלמה עם זכייה שנייה באליפות אירופה?
ובפראלימפי, שהוא מקור לגאווה לא פחות, השמות ברורים. עמי דדאון הפך לאחד הספורטאים הגדולים של ישראל עם הופעות מרשימות על הבמה הכי גבוהה שיש, כשהוא גם ריגש מדינה שלמה עם הדמעות והצעקה שלו בזמן ההמנון - רגע שהדהד הרבה מעבר לבריכה ולתוך לב הקהל הישראלי.
גם המאמן שלו, יעקב ביננסון, שמוביל אותו ואת הנבחרת לאורך שנים של הצלחות, מייצג דרך, התמדה והובלה של דור שלם שמביא בכל משחקים שלל מדליות וגאווה לאומית.
יש מועמדים, אין רצון
הבעיה היא לא שאין מועמדים. להפך, יש בשפע. הבעיה היא שאין מספיק רצון אמיתי לראות את הספורט כמרכיב מרכזי בסיפור הישראלי, כזה שמקבל מקום קבוע ולא מזדמן בטקס הכי ממלכתי של המדינה. דווקא מי שמובילה את הבחירות, כמו שרת התחבורה מירי רגב, שכיהנה בעבר כשרת התרבות והספורט, ושר הספורט הנוכחי מיקי זוהר, היו צריכים לדאוג שזה יקרה אחרת.
לא לחפש “אם יישאר מקום”, אלא לבנות מראש ייצוג ברור לעולם הספורט, לדחוף קדימה את מי שמביאים גאווה לאומית אמיתית, ולוודא שהם חלק בלתי נפרד מהטקס, לא כאלה שממתינים לתורם במקרה או נשארים מחוץ לרשימה שוב ושוב.
ספורט בישראל הוא לא רק מדליות. הוא זהות, הוא השראה, הוא מספק רגעים שמאחדים מדינה שלמה מול מסך. כשמעלימים אותו מטקס כזה, זה לא רק פספוס, זה ניתוק. בסוף, השאלה פשוטה: אם לא האנשים שהביאו זהב אולימפי, רגעים היסטוריים ודמעות של גאווה לאומית, אז מי כן?
