לאוהדי מכבי חיפה ולמפעל גביע המדינה יש מערכת יחסים מוזרה משהו לאורך השנים. אין שם קליק. על פי רוב, זיכרונותינו מהמפעל כוללים בעיקר רגעי מכאוב, שברון לב, שיר כאב חוזר ושב. היות שאנחנו קבוצת הפנדלים הגרועה ביותר בתולדות האדם, ניתן לומר במידה רבה של ביטחון שזה לא המפעל שלנו. שתי זכיות בגביע ב־28 השנים האחרונות, כשאפילו בני יהודה מצליחה לייצר רקורד מוצלח יותר במפעל הזה.
בפעמיים האחרונות שבהן זכינו להניף את האגרטל החמקמק, זה קרה בסיומן של עונות קשות לצפייה, שבהן הושפלנו בחוסר רלוונטיות מעציבה, ללא בדל סיכוי לאליפות - בערך כמו העונה הנוכחית. הגביע גם היה נצנוץ יחיד של אור בשנים רעות מאוד עבור הקבוצה בשתי הפעמים הללו.
שוב אנחנו מגיעים לשלבים המאוחרים בגביע בשלהי עוד קמפיין ליגה גרוע, כשאנחנו תולים בפרס הניחומים הזה את כל תקוותינו. שלא נטעה - זכייה בגביע לא תהפוך את העונה הזו להצלחה עבורנו. שום דבר לא יעשה זאת, אבל היא תעזור לא רק בהמתקת הבאסה אלא גם באופן פרקטי - כרטיס קריטי לקמפיין אירופי בתקופה מאתגרת מאוד לכדורגל הישראלי בכלל, ולמכבי חיפה בפרט.
בכל מקרה, עוד חזון למועד: עוד בטרם נפנטז על זכייה בגמר מול באר שבע, חצי גמר אכזרי לפנינו.
רק הזיכרונות מפיחים אופטימיות
למודי אכזבות, חלק קטן מאוהדינו יגיע למשחק באצטדיון טדי (בעקבות הנחיות פיקוד העורף) במפעל שלא מאיר לנו פנים, מול יריבה שממש לא מאירה לנו פנים, באווירת "כבדהו וחשדהו". אוהד מכבי חיפה לא יכול להרשות לעצמו להיות אופטימי לפני משחק גביע, בטח לא כשהיריבה שמחכה לך היא מכבי תל אביב.
אבל אם יש נתון מעודד כלשהו, הרי שכל הסיטואציה, קמפיין ליגה דלוח בלב שנים שחונות, לצד טיפוס עיקש בעץ ההגרלה, דומה מאוד לפעמים הקודמות שבהן זכינו לקחת את הגביע איתנו ולברוח. וגם טדי, מול מכבי ת"א, מעלה זיכרון לא רע בכלל מהניצחון בגמר הקודם נגדם ב־2016.
זה ממש לא בטוח, ואנחנו גם בטח לא הפייבוריטים, אבל אולי התלכדות הנסיבות הזו, עונה נוראית בתוך כל הבלגן והמלחמות, תוביל לדרך שבה נזכה לנצנוץ אור ירוק קטן במציאות אפורה. הלוואי.
