אלי אוחנה ודימיטריס איטודיס. צילום: אלן שיבר ומשה שי ספורט

הפך את איטודיס לאנטיוכוס: שמישהו יסתום את הפה של אלי אוחנה

צביקה שרף, אלי אוחנה ורון קופמן השתלחו במאמן הפועל תל אביב - אבל אפילו לא בדקו מה באמת אמר • המאמן שמינתה התאחדות החאפרים לנבחרת הנשים חשף את ההבדל התהומי בינו למאמנת היריבה • וגם: מיקי זוהר וארז כלפון נלחמים. על הימורים

"הייתי המום וכועס לשמוע את ההתבטאות של איטודיס, שאסור לשחק כדורסל בישראל, ושלא צריך לחזור לישראל". קיטר צביקה שרף ב"יציע ההתקרבנות". "איטודיס חורג ממעטפת המגבלות שלו, בגלל זה הוא מאוס. לא רק אנחנו אלרגים אליו", הצטרף לעליהום המומחה לתגובות יתר של הגוף רון קופמן. "הוא כל הזמן לא אוהב את הישראלים, ואת השחקנים הישראלים, ואת השופטים הישראלים", הוסיף שרף בהתבכיינות ילדותית. ואז הגיע תורו של המתקרבן הלאומי, אלי אוחנה.

"שיעזוב! איפה עופר ינאי?", הזדעק המטיף מממלכת החפיף. "הוא פוגע במועדון שלך, הוא פוגע במדינה שלך, למה אתה לא אומר לו תסתום את הפה המכוער שלך? נמאס לשמוע אותו, נמאס לראות את ההתנהגות שלו, הוא יוצר אנטיגוניזם"...

ובכן, לפני שנכנסים לתוכן, מן הראוי שמישהו יסתום את הפה של פרשן ודמגוג בשקל שמדבר בשגיאות מביכות. הביטוי (היווני) הוא "אנטגוניזם", גם אם אתה אנטי איטודיס.

דימיטריס איטודיס, צילום: אלן שיבר

מאמן הפועל ת"א הוא אדם יהיר, כמו אוחנה, אבל גם כמי שזכה פעמיים ביורוליג והוביל קבוצה ישראלית לצמרת המפעל אחרי זכייה ביורוקאפ, הוא שגריר מעולה שתורם למוניטין של הספורט כאן יותר מכל שלושת הפטפטנים שלכלכלו עליו. הציטוט המדויק של איטודיס בתקשורת היוונית היה: "כרגע אני לא רואה איך המשחקים חוזרים לישראל". משפט שיגיד היום כל בר דעת, גם אם אינו מסביר פיקוד העורף.

ככה זה אצלנו עם מאמנים זרים, אפשר להיכנס בהם חופשי ולעוות את דבריהם, במיוחד בתקופת מלחמה. בטח אם אתה מאמן כדורסל שיצא מהמחזור, ולמרות ניסיונותיו הכושלים של חברך רז זהבי לשדך לך קבוצה, אתה יכול רק להתקנא ביווני שהגיע לאולימפוס. אז למה להכין עכשיו שיעורי בית ולבדוק מה איטודיס באמת אמר? הרבה יותר פשוט להפריח לאוויר ציטוט מעוות, לשגר לעברו טיל פטריוט בהבל פה, ולקבל תמיכה מאוחנה.

אלי אוחנה, צילום: גדעון מרקוביץ

במלחמה עם האיראנים בקיץ האחרון נפגע הבניין בו התגורר איטודיס, אף על פי שאינו משתייך לעם כלביא. "היה פיצוץ מאוד חזק ולצערי אישה מתה 700 מטר מהדירה שלי", סיפר אז המאמן. "הרעש היה קיצוני, לא מאחל תחושה כזו לאף אחד. נאלצתי לעזוב את הבית". כשהעניינים נרגעו הוא מייד חזר, לא מגעגועים לים מדר אלא בשביל ים כסף, אבל יש מספיק קבוצות ומדינות שהיו משלמות לו בערמות ונותנות לו מקלט, גם בלי איום קיומי.

יותר מכך, בראיון אחרי אימון של הפועל ת"א בדצמבר, אמר איטודיס: "מה שחשוב זה שהמשחקים חזרו לישראל. חג חנוכה שמח לכולם". יווני שמברך יהודים ב"חנוכה שמח", זה לא עניין של מה בכך. אפילו בשביל הפופוליסט אוחנה, ששידך בין אנטגוניזם לאנטיגונוס והפך את איטודיס לאנטיוכוס.

עופר ינאי ודימיטריס איטודיס, צילום: עודד קרני

קורצקי מספק אבחנות דקות

נבחרת הנשים בכדורגל פתחה את משחקיה במוקדמות מונדיאל 2027 במפגש כפול מול בלגיה, שהסתיים בשתי תבוסות - 3:0 במשחק הראשון ו־5:0 בשני. עקב העובדה ששני המשחקים נערכו בבודפשט ללא קהל, ניתן היה לשמוע היטב את משנתו הטקטית של המאמן מנחם קורצקי, שצרח הוראות לשחקניות לאורך 180 הדקות. בשתי מילים: אוי לאוזניים.

הנה התקציר: "צאו קדימה צאו קדימה"... "לכו לכו לכדור"... "חזק חזק"... "לאט לאט"... "עוד עוד בנות"..."לא ליפול, לא ליפול"... "לא עוזבות את המשחק, לא עוזבות את המשחק"... "קרוב, קרוב, קרוב!"... "הלאה, הלאה, הלאה בנות"... "זהירות, זהירות, זהירות".

כן, כפי שניתן ללמוד מתפיסת עולמו של המאמן - שמסתייע בעוזרו אסף נימני - קורצקי נוהג להכפיל ולשלש את הנחיותיו, ולעתים אף לרבע אותן: "יאללה עוד קצת עוד קצת בנות, עוד קצת עוד קצת".... "לא להירדם, לא להירדם, לא להירדם, לא להירדם". מדי פעם, אחרי תיקולים, חרג המאמן מצעקותיו לשחקניות והיפנה אותן לעבר השופטת: "היי, היי!" או לחלופין "פאול פאול!".

מנחם קורצקי, צילום: מאור אלקסלסי

על עבודת הסקאוטינג של צוות האימון הישראלי ניתן היה ללמוד כאשר הבלגיות קיבלו פנדל. "פופו יד ימין, פופו יד ימין שלך", נשמע קול גברי וסמכותי מכיוון הספסל. השוערת פורטונה רובין צייתה והלכה ימינה, אבל וולארט הבלגית בעטה דווקא לצד שמאל שלה, וכבשה. "פופו" ודאי לא אשמה.

בזמן שקורצקי ונימני התרוצצו על הקווים וחילקו הוראות משוכפלות, ניצבה במרחק מטרים ספורים מהם המאמנת של הבלגיות אליזבת גונארסדוטיר, ונראתה נינוחה למדי. היא הרי תכננה את המערך הטקטי שלה באימונים, ולא נשמעה כמו הקולגות מישראל שתפקדו כמנהיגי האולטראס ביציע.

גונארסדוטיר האיסלנדית היא כדורגלנית עבר שעוסקת באימון נשים כבר 24 שנים. ב־2004 מונתה לעוזרת המאמן בנבחרת מולדתה (שמדורגת בצמרת העולמית), ואימנה במקביל את הנבחרת עד גיל 21. משם עברה לקריסטיאנסטאד מליגת הנשים השוודית למשך 14 שנים ובסך הכל באמתחתה 33 שנות ניסיון בכדורגל הנשים. קורצקי ונימני לא היו קשורים לכדורגל נשים בחיים, אבל יש להם קשרים אחרים.

מנחם קורצקי וכפיר אדרי, צילום: לירון מולדובן

איפה הם אימנו גברים? קורצקי נדד בין קבוצות לא ממש מוצלחות, או כאלה שנקלעו להליך פירוק, וחווה לא מעט פיטורים. נימני דשדש במינון נמוך עוד יותר ושימש בעיקר כעוזר, גם של קורצקי. שניהם היו כמובן ללא קבוצה כאשר התאחדות החאפרים הפכה אותם למאמנים לאומיים. כולה נשים אז למה להשקיע? בכדורסל דווקא למדו אצלנו מכישלונות העבר, ומינו מאמנת נשים מעוטרת ומנוסה (שירה העליון). בכדורגל, מינוי מאמן נבחרת נשים הופך ליום הבושה הבינלאומי.

בתחילת השבוע, למחרת החמישייה, קורצקי התראיין ב־ONE ואמר: "ספגנו שערים בדקות שאני מגדיר כקריטיות, דקות 45 ו־90". הגדרה מעניינת, אבל זה קרה אחרי שספגנו גם בדקות 10, 16, ו־19, ובמשחק הראשון זה היה בדקות 26, 42 ו־89. עם כאלה אבחנות דקות, אשרינו שזכינו לרופא נשים כמו ד"ר קורצקי, שהבהיר לכולנו כי מצבנו קריטי, אך יציב.

זוהר וכלפון נלחמים. על כסף

בין שלל מומחי המלחמה, בכירי המוסד והשב"כ לשעבר ואלה ששימשו כמ"מ ראש המל"ל, בלטו השבוע בנחרצותם שניים. שר הספורט מיקי זוהר, ויו"ר מנהלת הליגות ארז כלפון. "בשבוע הבא יתאפשר להחזיר כדורגל ללא קהל", אמר זוהר, שהתקנא כנראה בשר המלחמה האמריקני פיט הגסת'. ופירט את ה"מתווה" שלו: "200 איש במגרש, אתה רץ לחדר הלבשה וזהו. יש להם דקה. כל הצפון הרחוק שחשוף לטילים של חיזבאללה, כולל חיפה כמובן, לא יוכל לארח"... ברור. למה לדחות? מה אנחנו בדאחיה?

"יש לנו לוחות זמנים, אין אופציה אחרת", הכריז כלפון והוסיף עקיצה לגויים: "הזרים יודעים לאן הגיעו והליגה תחודש גם בלעדיהם". ביחס לאוהדים יו"ר המנהלת היה יותר זהיר: "התפקיד שלנו לחדש את המשחקים, גם אם בשלב הראשון זה יהיה ללא קהל. ברגע שנחזור לשחק נאפשר לאוהדים קצת אסקפיזם. לראות משחקים בטלוויזיה ולא רק חדשות ומלחמה".

מיקי זוהר, צילום: אורן בן חקון

איש ממראייניו לא הזכיר לו שדווקא עכשיו, הישראלים שיוצאים מהבתים מתאחדים בתחנות רכבת ומוצאים נחמה בחניונים תת־קרקעיים, בלי לשלם או לקבל דוח.

בניגוד גמור לימי רגיעה, שבהם כל משחק מרכזי הופך למלחמת אחים, עם אמל"ח, תמרות עשן וחיל פרשים שדוהר לעבר אנשים. את שני הגנרלים הנ"ל גם לא מעניין הפייר פליי. העיקר לשחק בכל מחיר, והסיבה ברורה: כסף! בלי הליגות המקצועניות שלנו, ייעלמו ההכנסות הגדולות מהטוטו. זו גם הסיבה שהתקשורת המגויסת תומכת בהחזרת המשחקים, למרות סכנת הטילים והטיעונים האינפנטילים. אז מה אם כבר למדנו שיש אזעקות ללא התרעות מוקדמות? העיקר שיחזרו ההימורים. אפילו על החיים.