בחודש מאי שעבר, בסדרת חצי גמר המזרח, זה נראה לא טוב. במשחק החמישי, הטוב ביותר שלו בסדרה, ג'ייסון טייטום, כוכבה של האלופה אז, בוסטון סלטיקס, קרע את גיד האכילס וסיים לא רק את המרוץ של הירוקים להגן על התואר, אלא גם את (כך חשבו כולם) העונה הנוכחית, שלו ושל הסלטיקס.
בלילה של הפציעה כבר נותח טייטום, במהלך חריג, שהתברר כהחלטה מבריקה. הסמיכות של הניתוח לפציעה הגדילה משמעותית את סיכויי וקצב ההחלמה, והרופאים דיברו על אפריל-מאי כיעד ריאלי לשובו של אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה למגרש.
אבל מכיוון שהסלטיקס, תחת בעלים חדש, החליטו לקצץ באופן דרמטי בתקציב השכר, ושחררו את ג'רו הולידיי, קריסטפס פורזינגיס, אל הורפורד (שלושה שחקני חמישייה, שרק עונה קודם לכן טיילה לאליפות) ואת לוק קורנט (שמוסיף עומק וניסיון והרבה חכמה לסן אנטוניו ספרס, כמחליף ראשון לגבוהים), נדמה היה שבוסטון מוותרת על העונה הנוכחית.
היה נראה שהיא אולי אפילו תבחר במסלול של אינדיאנה, לאחר הפציעה (גם כן בגיד האכילס) של טייריס הליברטון, ותלך על טנקינג בכל הכח, כדי ליהנות מבחירת לוטרי, לאפשר לטייטום עונה שלמה של שיקום, ולחזור לעונת 2026/27 עם טייטום, ג'יילן בראון, דרק ווייט ופייטון פריצ'רד - שלד שמסוגל להגיע רחוק. כולל בונוס: שחקן עתיד. זו נראתה כמו התוכנית ההגיונית.
להפסיד בכוונה? לא אצלנו
אבל למאמן ג'ו מאזולה היו תוכניות אחרות. וכיום, 18 משחקים בלבד לפני תום העונה הסדירה, הסלטיקס אוחזים בבטחה במקום השני במזרח, מרחק רק 2.5 משחקים מדטרויט פיסטונס. על מאזולה, שלקח סגל שכולל את נמיאש קייטה, ג'ורדן וולש, לוקה גארזה וביילור שיירמן והפך אותו למכונת התקפה טובה יותר מזו של השנה שעברה (גם במדד ההגנתי נרשם שיפור), כתבתי כאן לפני חודשיים.
אבל גם אז, כאשר כבר היה ברור שהסלטיקס מתכוונים ללכת חזק על הפלייאוף נותר סימן השאלה הגדול: מתי להחזיר את טייטום למגרש? קצב השיקום היה מסחרר, וטייטום התחיל להתאמן עם הקבוצה כבר בחודש ינואר (!), ובתחילת מרץ הודיע למאזולה ולבראד סטיבנס, הג'נרל מנג'ר: "אני מוכן".
הדילמה ברורה: האם לסכן את הנכס המשמעותי ביותר של הסלטיקס מאז ימי קווין גארנט, פול פירס וריי אלן, בפציעה חוזרת שעלולה לסיים את הקריירה שלו בגיל 29 בלבד, ולהיכנס לפלייאוף נעדרי סיכוי של ממש, או ללכת על כל הקופה, להחזיר אותו לעניינים, ולראות איך כדור הבדולח יסתובב.
דחה את כל הספקות
טייטום והרופאים נתנו אור ירוק, ובשבת, מול דאלאס מאבריקס, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בעונה הנוכחית, לאחר תשעה חודשים וחצי בלבד - שני רק לקובי בראיינט, שנזקק לשמונה חודשים כדי לשוב מפציעה דומה. לקווין דוראנט זה לקח שנתיים ולקליי תומפסון כמעט שנתיים לחזור מהפציעה, ושניהם איבדו צעד אחד ומעט מהאתלטיות שלהם מאז החזרה למגרש.
סימני השאלה היו גדולים - איך הוא ייראה פיזית? הוא העלה חמישה ק"ג של מסת שריר ונראה חזק מאי פעם. איך תתנהג האתלטיות שלו? ברבע השלישי עלה לאלי-הופ של ווייט, ונראה עם כח מתפרץ וניתור כמו בימים הטובים. איך תראה הקליעה שלו? 5/12 לשלוש בשני המשחקים הראשונים הם נתון נפלא.
איך הכדרור, הסטפ-בק, החיתוך לסל במשחק עומד, היציאה מחסימה לזריקה, היציאה למתפרצת בכנף, הסגירה והעלייה לריבאונד, וההגנה במעבר ובמשחק עומד? ובכן, באופן מדהים, נדמה כאילו להוציא חלודה מובנת מאליה, כושר משחק טעון שיפור (עניין של חודש) ורתיעה מסוימת ממגע בכניסה לסל, הוא נראה מאוד מאוד דומה לשחקן שבעונה שעברה סיים רביעי במירוץ לתואר ה-MVP.
התרחיש האופטימי
והנה, לפתע, ממש משום מקום, הסלטיקס מתחילים להרהר ברצינות על אפשרות של יציאה מהמזרח לגמר ה-NBA. יתרון ביתיות בשני הסיבובים הראשונים מובטח להם, וכאשר המזרח כה חלש - הסלטיקס עשויים למצוא את עצמם בסיבוב השני מול קליבלנד או ניו יורק ניקס, לעבור כל אחת מהשתיים ולפגוש את דטרויט בגמר המזרח.
הרי הניקס טרם הצליחו להבין איזה כדורסל הם משחקים בהתקפה של מייק בראון, וההגנה נחלשה בהשוואה לזו של תום ת'יבודו. קליבלנד, גם עם צירופם של ג'יימס הארדן ודניס שרודר ממשיכה להיראות עדר בלי רועה, ודטרויט צעירה מאוד מאוד, ונעדרת כל ניסיון בפלייאוף ובמאמץ הפיזי והמנטלי שנדרש כדי לנצח שלוש-ארבע סדרות של שריטות ונשיכות והרבה מכות.
בגמר יפגשו הפיסטונס את הסלטיקס עם שלושה שחקני על - ווייט, בראון (בעונת שיא סטטיסטית), את ניקולה ווצ'ביץ' (שאמור לשים על הלוח 15 נקודות ו-10 ריבאונדים בכל ערב) את פריצ'רד (בעונה נוספת של כדורסל תכליתי, יעיל ומדויק משלוש), את סם האוזר (שחזר לקלוע מעל 40 אחוזים מהשלוש), את קייטה (שהפך לגרסה מתפקדת ויציבה של דיאנדרה אייטון), את הוגו גונסאלס (הרוקי הספרדי, שהבשיל מהר מהמצופה), את שיירמן שהפך העונה לסטרץ' 3-4 לגיטימי, עם ג'אמפ משלוש, ואת טייטום.
ואם טייטום יצליח להישאר בריא. ואם יחזור להיות עצמו - וזה בהחלט הכיוון - הסלטיקס, לפחות בכל הנוגע לסגל שלהם, מסוגלים לעבור את המזרח. הסיכוי לכך אינו גבוה בהכרח, אבל הוא בהחלט ריאלי. אליפות נדמית כרגע כמו פנטזיה לא סבירה, אבל אם מישהו היה אומר לאוהדי הסלטיקס שהם יתייצבו על מאזן של 21:43, עם אופק של 55 ניצחונות, זה היה נשמע בלתי סביר כמעט באותה המידה.
התרחיש הפסימי
עם כל האופטימיות שהירוקים מתחילים לטפח, עדיין, קשה לדעת איך יגיב הגוף של שחקן העל שלהם לכדורסל של הפלייאוף, שהוא אלים ותובעני בהרבה. אם יצליח להיות עצמו לאורך מאי ויוני, הסלטיקס צפויים להיות גורם משמעותי מאד בקרב על המזרח. אבל אם גיד האכילס טרם התאחה והתחזק באמת כפי הנדרש, ופציעה חוזרת תתרחש, הסלטיקס יימצאו את עצמם ניצבים בפני רגע שיכתיב את עתיד המועדון בעשור הקרוב, ועלול אפילו לדחוף אותם לבצע מכירת חיסול של הנכסים ולהתחיל בנייה מחדש.
הסלטיקס וטייטום מהמרים על כל הקופה. איך זה יסתיים? קשה לחזות. אבל לזכות מועדון הפאר מוכרחים לומר: הם הגיעו לעונה הזאת עם כל הגאווה של השושלת ההיסטורית, כעת נותר לראות אם המזל של האירים יאיר להם פנים.
