כדי לתאר את קבלת הפנים ההזויה שהכינו ערוצי החדשות למתאגרף התאילנדי אהבת השם גורדון בנתב"ג - אחרי ניצחונו על הטורקי עלי קוניוצ'ו - אין מילה מתאימה יותר מ"עדלאידע". כלומר אותה תהלוכה שמקורה בתלמוד, ונועדה להביע שמחה שסופה טשטוש מוחלט, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
גורדון הוא ספורטאי נחוש ומוכשר שעושה את צעדיו הראשונים בזירה המקצוענית. שמו שהולך לפניו ובעיקר מעליו והעובדה שהוא חובש כיפה, חסכו מהתקשורת הפופוליסטית והמתלהמת את הצורך לבדוק בציציות.
עדיף להפציץ כותרות על קרב היסטורי מסדר הגודל של משה רבנו נגד פרעה, כולל שימוש בטריק הזול מתחום הפוליטיקה בשקל: טורקי שצועק "פרי פלסטיין" נגד הפטריוט הציוני שנלחם בשם השם, תרתי משמע. שני היריבים שיתפו כמובן פעולה ותדלקו זה את זה בהקנטות המוכרות ממחוזות ה-WWE המבוים.
הקרב, אגב, נערך במסגרת ארגון ליטאי מינורי למדי והיווה "חימום" לקראת מופע הקיקבוקסינג המרכזי של הערב בין לוחם סרבי לליטאי. "עם ישראל חי, בייבי!" זעק השדר בערוץ ONE, בווליום שגימד אפילו את הצהרתו של מח"ט הצנחנים מוטה גור במלחמת ששת הימים: "הר הבית בידינו!". רק הרב המנוח שלמה גורן היה חסר שם כדי לתקוע בשופר. בשלב הזה, לאיש כאן כבר לא היה אכפת שהטורקי בירך את יריבו על הניצחון, ושניהם נפרדו כידידים.
מי שתפס טרמפ חינני על הטרלול התקשורתי היה מועדון בית"ר ירושלים, שאחרי חגיגת ה-2:8 בנתניה העלה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט מחווה לאהבת השם ולאחיו, עם שמות הכובשים: "אהבת השם שועה, רוח השם בחיינו גונזלס, שמחת השם בליבנו יונה, כיבדיה משאלתי אינו, אמונת השם כהן, תשורת השם קאלו, עוצמת השם בן שימול"... חבל רק ששכחו את ירחם השם רוני לוי.
מה עושה קופמן ב"אגם הדרעק"?
מי שצפה שלשום בשידור מישיבת הוועדה לדיון בהצעת חוק התקשורת החדש של השר שלמה קרעי, חיסל בוודאי כמה חבילות טישיו, מכמות הנהי והבכי של נציגי ערוץ הספורט וצ'רלטון. זה היה מחזה קורע לב בו ניסו אלי אוחנה ורון קופמן – מגובים ביו"ר המנהלת ארז כלפון, מנכ"ל ההתאחדות יריב טפר ומאמן הנבחרת רן בן שמעון - לשכנע את חברי הוועדה: אל תתערבו לנו בזכויות השידור (שעולות המון לציבור).
שתי דוגמאות להמחשת זעקות ה"גוועלד": לפי החוק המוצע, יחויבו ערוצי הספורט להקצות 6.5 אחוזים מתקציביהם להפקות מקור. זכייני השידור, שכבר חזרו והוכיחו כי אינם בדיוק שגרירים של איכות, מעדיפים לנצל את המיליונים לדברים אחרים. "עשינו כבר מספיק דוקו", אמר לחברי הוועדה קופמן.
אבל דבר שמטריד את חובבי הספורט הרבה יותר, הוא חוסר היכולת להזמין שידור משחק אחד למכשיר הסלולרי. החוק הנדון בא לאפשר את העניין, אך הזכיינים מתנגדים. למה לתמחר לפי משחק? הם רוצים למכור חבילות. שזה בערך כמו שמישהו יבוא לקנות קופסת טונה בסופר ויכריחו אותו לרכוש רק במארז של חמישיות, פלוס נייר טואלט ומטהר אוויר - כי לא משתלם להם למכור אותם בנפרד. רוצים גביע המדינה בכדורגל? קנו גם ליגה יוונית בכדורסל ומרוץ אופנועים בתאילנד.
כלומר, דווקא הסעיף שבא להועיל לציבור, הביא את הסעיף למשלחת השתדלנים. זה ממש לא הפריע להם להציג את עצמם בדיון כמצילי הספורט בישראל.
"בעלי הקבוצות כולם מפסידים כסף", קיטר כלפון, "כל תזוזה בחוק יכולה לפגוע בילדים שמשחקים כדורגל... לא יכול להיות שלוועדה שתוקם בעתיד תהיה יכולת להגיד שהמשחק המרכזי הוא בחינם, כי זה יפסיק את הכדורגל הישראלי... מה זה כדורגל? זה תרבות. אני רוצה שבכל בית בישראל – ירוחם ונתיבות ותל אביב ורמת הגולן ובקריית שמונה יוכלו לראות כדורגל ישראלי... כנראה לא משתלם להיות היום בעל של ערוץ ספורט בישראל".
הבנתם? יו"ר מנהלת הכדורגל מתבכיין בשמם של הזכיינים, כאילו שתפקידם של צופי הטלוויזיה הוא לממן את הספורט בפריפריה. עם העובדה שמשחק גביע המדינה בין מ.ס. שדרות להפועל באר שבע שודר בערוץ בתשלום, לאביר הפריפריה כלפון לא הייתה בעיה.
"היכולת שלי להניע אנשים של נבחרת ישראל היא יכולת רגשית", התפלסף כהרגלו בן שמעון. "אנחנו לא נותנים כסף לשחקנים, זו יכולת רגשית... היכולת שלנו להזיז רגשית את השחקנים זה דרך חיבור עם הקהל, וברגע שלא תהיה חברת הפקה שתרצה לקנות את הזכויות או שיהיה לה אינטרס כלכלי, זו תהיה מכת מוות לנבחרת. מבחינת מאמן נבחרת, אין לי יכולת להניע את השחקנים"
אשכרה ככה הוא אמר, מאמן ה"רגשי" הלאומי. השחקנים מונעים רק מאהבת הקהל ומי שיכול להצית את הרומנטיקה הזו, אליבא דרב"ש, היא רק חברת הפקה שתגרוף הון.
"אני לא יודע כמה מכם יודעים כמה עולים זכויות שידור", אמר לחברי הוועדה אלי אוחנה בעילגות לעגנית. "זה מספרים בלתי נתפסים... 6.5 אחוז להפקות מקור זה סכומים מטורפים... כל דבר שיכול לתת מענה לצופים, אני חושב שערוץ הספורט נותן... בסופו של דבר נצטרך לבוא לצרכן ולהעלות מחיר". סליחה? ממתי כדורגלן העבר הפך לגיזבר?
"אולפן לא מגיע בחינם", הוסיף החשב קופמן, בשבתו כראש מחלקת משאבי אנוש. "יש לנו בערוץ מעל 450 עובדים... באתי לדבר בשמם... אם תהיה אובר-רגולציה בעל הבית יצטרך להגיד לנו 'אני לא עומד בזה'... אני מקווה, אדוני היושב ראש, שתקחו את זה בחשבון... תודה רבה לכם". כמה רוך ונימוס ממי שמכנה בדרך כלל את המשכן שאליו הגיע "אגם הדרעק".
ואחרי כל הקשקושים הפופוליסטים הזולים על זכויות שידור במיליונים, עולות שתי קושיות עיקריות: כאשר ראשי המנהלת וההתאחדות עושים יד אחת עם שותפיהם להסכם שידורים שערורייתי, מה זה אומר על דאגתם של שני הצדדים לציבור?
ומדוע הם שלחו לחזית הכלכלית כלוביסטים את בן שמעון, אוחנה וקופמן? כאן כבר השאלה רטורית. על הח"כים, זה ברור, הסלבס מהספורט עושים הרבה יותר רושם. במיוחד על ח"כ אושר שקלים, שעצר לפתע את הדיון המקצועי ואמר בקול רוטט מהתרגשות: "אני רוצה להשתמש בזכות שיש לי כאן כיו"ר הוועדה, לתת עדיפות למישהו שאני מאוד אוהב אותו מאז שאני ילד, ויש לו פה זכות... הווינר אלי אוחנה בבקשה".
וכשהיו"ר והמעריץ זורח מאושר, את מי בכלל מעניינים שקלים?
