לגביע אחוקים משלו: כשערוץ הספורט הפך לערוץ המשפחה

תמיר ושני בלאט . צילום: אלן שיבר

ברגע הראשון זה נראה כמו מהתלה של AI, אבל מתברר שלא! זה קרה באמת, על הפרקט בהיכל ביד באליהו, בסיום גמר גביע המדינה שבו ניצחה מכבי ת"א את בני הרצליה. שני בלאט, שדרנית הקווים של ערוץ הספורט שדיווחה במהלך המשחק דווקא מהצד של הרצליה, חצתה את הקווים וראיינה את רכז מכבי ת"א, שהוא במקרה אחיה. לא דאחקה של בינה מלאכותית אלא בדיחה מהאתיקה התקשורתית.

"תמירי הוא ילד מדהים. אני הכי גאה בו בעולם. בכל יום שהוא עולה על הפרקט זה מטורף בעיניי", סיפרה לא מכבר האחות הגדולה בראיון לאתר "ספורטס רבי". בלאט החביבה העידה כי "ערוץ הספורט זה הבית השני שלי", ואף הודתה: "לא למדתי תקשורת". מי צריך ללמוד כשאתה מרגיש בבית בערוץ השייך למשפחת רקנאטי, ששניים מצאצאיה (אבא אודי ובנו שי) הם מבעלי מכבי ת"א, ושניים אחרים (אבא לני ובנו טל) הם בעלי בני הרצליה. טלנובלה בערוץ המשפחה.

"איך זה לשמוע את הקהל מעודד אותך?" הקשתה המראיינת על אחיה הצעיר. "תמירי" הצליח להתמודד עם השאלות המאתגרות, ונפרד ממנה בחיבוקי. מעניין שבימים הפחות מוצלחים של מכבי ת"א והפליימייקר שלה לא נעשה שימוש בשירותי האחות הרחמנייה.

שני בלאט. אחות של תמיר ושדרית בערוץ הספורט, צילום: אלן שיבר

"עיתונאים ואמצעי תקשורת לא יעמידו עצמם במצב שבו קיים חשש ממשי לניגוד עניינים מהותי בין חובותיהם כעיתונאים לבין כל אינטרס אחר", נכתב בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות. "כל פרסום של עיתונאי שיש בו חשש לניגוד עניינים הקשור לעיסוקיו או לענייניו האישיים והמשפחתיים או הרכושיים, ילווה בגילוי נאות".

אז נכתב. כשמדובר בספורט ובתקשורת, עניינים אישיים, משפחתיים ורכושיים טובלים באותה ביצה, והאתיקה היא בסך הכל המלצה שאפשר לרסק מהמקפצה.

שני ותמיר בלאט על הפרק ביד אליהו, צילום: אלן שיבר

המגישה בודה שם של עיר

"לנו יש בבודו גלימט את ארבל עשת, כתב הספורט היחיד שאיננו נורבגי שנמצא בבודו גלימט". כך אמרה המגישה מירי נבו באולפן ליגת האלופות, אחרי שהקבוצה הסקנדינבית הדיחה את אינטר הגדולה ועלתה לשמינית הגמר. "יש לך חבר בבודה גלימט", היא הוסיפה אחרי שהכתב החביב ראיין תושב מקומי. כמה מביך. לקרוא לעיר בודו גלימט, זה בערך כמו לומר ששמה של בירת ישראל הוא בית"ר ירושלים.

לעיר הנורבגית קוראים בודו, ובשל צורת ההגייה המקומית יש שיבטאו כאן את שמה "בודה" (כמו הולאנד והלאנד). מה שבטוח, המילה "גלימט" – שפירושה "הבזק" או "נצנוץ" - אינה קשורה לשם העיר, אלא אך ורק לשם המועדון. את הנתון הבסיסי הזה מתבקש היה שהמגישה תדע, בטח בסיום ערב שבו היא וסובביה עסקו בהרחבה בסנסציה האדירה.

בודו גלימט חוגגת, צילום: רויטרס

הטעות הזו - זלזול פרובינציאלי בכל מה שאינו מוכר - היא גם ביטוי להבדל העצום בין תרבות הספורט אצלנו ובנורבגיה, שאוכלוסייתה כמחצית משלנו. זוכרים מה קרה בקיץ 1996 בטדי? אותה בודו גלימט פגשה את בית"ר ירושלים של אוחנה, אבוקסיס, פישונט ושאלואי במוקדמות גביע אופ"א, שהובסה 5:1 בדרך להדחה מהדהדת. המאמן היה אלי כהן, אשר כונה כאן "השריף", והאקדוחנים בתקשורת כינו את היריבה "קבוצה של דייגים".

קרוב ל־30 שנה חלפו, "הדייגים" ניצחו את מנצ'סטר סיטי, אתלטיקו מדריד ואינטר (פעמיים), ונמנים עם 16 הגדולות של אירופה. כל זאת בזמן שהצוללנים שלנו מנסים לדוג ניצחונות בשלבים מוקדמים של מפעלים משניים, ואקווריום הפרשנים בהרצליה מלא באבו נפחא.

הקשקושים התלושים של אבי נימני

בחמישי שעבר צפה אוהד הכדורגל עידן ביחד עם בנו איתמר בן ה־11 בשידור משחק הליגה האירופית בין לודוגורץ הבולגרית לפרנצווארוש ההונגרית, וכבר עם שריקת הפתיחה שניהם הבינו עם איזה פרשן איכותי יש להם עסק. השדר שרון ניסים דיבר על הרכש שביצעה לאחרונה הקבוצה האורחת, ואבי נימני הוסיף בנחרצות: "ברור שיש כסף. קודם כל יש קהל, אצטדיון מלא בכל משחק בית".

האב ובנו החליפו מבטים נבוכים. כשלושה שבועות קודם הם ביקרו בהונגריה ואף צפו במפגש בין פרנצווארוש, שהיתה במקום השני, לבין המוליכה גיור. זה היה משחק העונה, שבו הפסידה קבוצתם של גבי קניקובסקי ומוחמד אבו פאני 3:1, ובאצטדיון בן 23,698 מושבים היו פחות מ־9,000 צופים. לא משהו חריג, באצטדיון שרחוק מלהיות מלא גם במשחקי הקבוצה במסגרת האירופית.

ב־11 משחקי הבית של האלופה ההונגרית העונה בליגה נכחו בממוצע 10,356 אוהדים - כלומר תפוסה של פחות מ־50 אחוז. איתמר, תלמיד כיתה ו', קיבל שיעור ממצה בנושא: פרשנות, זחיחות וחפיפניקיות.

אבי נמני, צילום: גדעון מרקוביץ

הזיכרון המפוקפק של אלי גוטמן

לפני השמינייה שחטפה מכבי נתניה מבית"ר ירושלים ערכו במועדון טקס הוקרה לויקטור סרוסי, מטובי השחקנים של המועדון, שהלך לעולמו בגיל 81. הפרשן אלי גוטמן מיהר לדחוף גם את עצמו לסיפור.

"אני עוד זוכר את הימים", הוא שחזר. "הייתי סטודנט במכללה במכון וינגייט, הייתי מגיע לאצטדיון הקופסה, הייתי זוכה לראות את הגדולים האלה. גם ויקטור סרוסי ז"ל, וגם מושיקו גריאני ז"ל. איזו קבוצה מכבי נתניה. איזו מורשת!"... אכן מורשת מפוארת, את גריאני בהחלט ייתכן שהסטודנט גם ראה במגרש הסמוך למכון, אבל את סרוסי במדי מכבי נתניה לא ממש. אלא אם כן מדובר בפרשנות מחוץ לקופסה.

סרוסי שיחק בנתניה בין 1960 ל־1969, עבר לבית"ר ירושלים, וכעבור שתי עונות שב לקבוצה שבה גדל, שם שיחק עד 1976. גוטמן היה באותה שנה בן 18, בוגר מחלקת הנוער של הפועל חיפה. את לימודיו כמורה לחינוך גופני במכון הוא החל ב־1980 – ארבע שנים אחרי שסרוסי עזב את נתניה ושנה אחרי שתלה את נעליו (כשחקן הפועל פ"ת בליגה השנייה). חבל שבווינגייט מלמדים איך להעביר אימונים, ולא איך לשדר אמינות.

ויקטור סרוסי ז"ל, צילום: צילום מסך